האמן יעקב ישראל מתעד זה שנים מספר שיכונים, בעיקר בדרום-מערב ירושלים – בקריית היובל ובקריית מנחם – השכונות שבהן גדל ובהן הוא מתגורר עד היום. התערוכה מציגה שלוש סדרות תצלומים: חזיתות בניינים – בדרך כלל צדדיות ונעדרות הילה; תצלומי נוף אורבני-טופוגרפי במבט רחב ופנורמי; ודיוקנאות של דיירי השיכונים ועוברי אורח על רקע הסביבה הבנויה. שלוש הסדרות יחדיו יוצרות דיוקן עכשווי רב-שכבתי של הנוף הבנוי והאנושי של השיכון בירושלים.

לצד התצלומים של יעקוב ישראל הוקרן בגלריה פרק מתוך הסדרה התיעודית הבלוק שיצרו גילי גאון וגל גאון, ביימה גילי גאון וערך רון כחלילי.
שם התערוכה HABITUS מכוון לשילוב של שני מונחים: המונח הבִּיטוּס (habitus) של בורדייה – אותם מיונים וחלוקות היררכיות המוּכלים בחיי היומיום ומייצרים ידע, מערכת אמונות ואמיתות; (1) והמונח הביטאט (habitat), בית גידול, שבהקשר האקולוגי הוא מרחב המגורים של חיות וצמחים, ובהקשר האדריכלי הוא המרחב הבנוי.

התערוכה HABITUS התמקדה בשיכון – צורת מגורים בולטת בנוף העירוני בישראל. בהשראת בורדייה היא בחנה את האופן שבו הסביבה הבנויה, בעיקר זו המוכתבת "מלמעלה", משעתקת יחסי כוחות חברתיים ומייצרת משמעות ההופכת למובנת מאליה, וכך היא משיבה לביקורת שהופנתה במשך שנים כלפי משתכני השיכונים, כי הם הם האשמים בהזנחה ובהתנכרות לסביבתם, אולי בשל הרקע התרבותי שלהם.(2)

בניית השיכונים הציבוריים בישראל החלה בסוף שנות החמישים, ונמשכה עד מחצית שנות השבעים של המאה הקודמת. היא ענתה על שני צרכים: ביטאה את הריבונות הטריטוריאלית הלאומית של ישראל; וסיפקה מגורים להמונים בשנות ההגירה הגדולה. בעשור האחרון, בתום תקופה פוסט-מודרנית שבה הסתייגו אדריכלים רבים מן האסתטיקה של השיכון, זכו ערכים אסתטיים אלה לעדנה. גל חדש של כותבים התמקד בהישגיו המקצועיים של מפעל השיכון הישראלי ונמנע מעיסוק בתחושות המצוקה והקיפוח של דיירי השיכונים, מהגרים ותיקים וחדשים מקבוצות שונות ומוחלשות בחברה.(3) כשנדון מפעל השיכון באופן ביקורתי ונוקב, התמקד הדיון בשלב התכנון ובכוונת המתכננים בלבד.(4) עשרות שנים לאחר בנייתו, הזמינה התערוכה כותבים שונים(5) ואת הקהל לביקור חוזר בשיכון הישראלי, וכך מעלה דיון נוסף במקומו בשיח האדריכלות המקומי ומנסה לחרוג מדיון שעניינו הממד האסתטי אל דיון שעניינו הממד האתי.

תצלומים ידועים של השיכון התמקדו בחזית ההרואית והארוכה של הבלוק, והתמכרו למתח שבין האסתטיקה של הגריד לבין ההפרות הנקודתיות של ההסדר המודרניסטי בדמות תוספות מאולתרות של מזגנים וחבלי כביסה, למשל, או פתיחה וסגירה של פתחים. יעקב ישראל מציע בתערוכה מבט מוכר פחות על הבלוק – מבט על החזית הצרה, מזווית המנסה להכיל בפריים את הבלוק רחב הידיים כולו, ומדגישה את אורך החזית הסמוכה המופיעה בחלק מן התצלומים בהקצרה דרמטית. מן הצד החזית חושפת את האופן שבו מוצנח המבנה בטופוגרפיה ההררית ואינו משתלב בה.הכניסה לבלוק ממפלס הרחוב הגבוה נעשית דרך גשרים שדוקרים את החזית ומובילים אל קומה מפולשת המחלקת את הבניין לשניים (מעל מפלס הרחוב ותחתיו). (6) קומת ביניים זו מחברת את הכניסות לבלוק ובנויה באופן שאינו מצריך בניית מעליות.(7) העמדת המבנים לא מאפשרת מגע ישיר עם הקרקע משלוש חזיתות: בצד שתחתיתו נמוכה מפני הרחוב קומת הקרקע מסתיימת בחצר אנגלית קבורה, צרה, ארוכה ומרוצפת, וצדי המבנה פוגשים את האדמה בטרסות בלתי נגישות ובלתי מטופחות, למעט יוזמות מאולתרות מעטות של הדיירים הכובשים להם חצר קטנה בפני השטח. כל אלה מעודדים הזנחה של סביבת המגורים.

עניין אחר העולה מן התצלומים הוא הנוהג האדריכלי להשלים את המבנה בחזית אטומה כדי שזו תעיד על היות הבלוק חלק ממערכת ומסדרה הנגזרות באופן שרירותי בנקודה מסוימת.8 האדריכלות מתייחסת כאן לשיטת הבנייה, כלומר לעצמה: היא מחצינה את חלוקות המבנה לקומות, ומדגישה את הערך הדקורטיבי של משטחי הבטון הגדולים המסומנים בעקבות שהותירו התבניות שלתוכן נוצקו. זאת על חשבון פתיחת המבנה לסביבה לטובת דיירי יחידות הקצה. זוהי אפוא מערכת שוויונית על דרך השלילה: אף דייר או משפחה לא יזכו בכיוון אוויר או בנוף נוסף. כך למשל, בקריית היובל החזיתות האטומות מעלימות את הנוף המרהיב של עין-כרם.

בצילומי הדיוקן של מבנים בודדים בקצה טור השיכונים משחרר יעקב ישראל את הבלוק מכבלי הסדרתיות. פורמט הצילום הגדול (8/10 אינץ') חושף באופן היפר-ראליסטי את הפרטים הקטנים של המציאות החומקים מן העין. מערך הצילום וזווית המבט על הבלוק מעניקים לנושא הנבחר צדודית צרה ואלגנטית על רקע השמים, אולם מבט אוהד זה מדגיש גם את הפתחים המעטים בקיר שבמרכז הפריים, פתחים ששיני הזמן והתחזוקה הלקויה מכרסמים בהם: פיר האינסטלציה הבודד שממנו משתרגת צנרת מאולתרת (בקטמונים), או הפתח הסגור בתריסי עץ צבועים כחול (בקריית מנחם). פתחים אלה מעצבים על דרך הניגוד דימוי של קיר אטום כמטפורה לנוקשותה של האדריכלות מנקודת המבט של דייריה.