מאת: פנינה מוצפי-האלר

מגיעה לקצה הרחוב ומחנה את המכונית ליד הכניסה הנכונה. תמיד יש לי בעיה לזהות את הכניסה שאני צריכה בשורה הארוכה של הכניסות הדומות זו לזו באותו בלוק ארוך. הפעם זה קל כי אני מזהה את ריקי ואת רחל יושבות על קיר בטון נמוך המפריד בין השיכון לרחוב הפתוח. בין הקיר לבניין האפור מרובה הכניסות פרושות פיסות קטנטנות של דשא מצהיב, תזכורת לאחד הניסיונות החוזרים ונשנים "לייפות" את הרחוב. שקיות פלסטיק וקליפות גרעינים מכסות את פיסות הדשא הקטנות. הנשים יושבות בגבן אל פיסות הדשא ופניהן אל הרחוב. שמש קיץ נעימה מאירה את הרחוב בשעת בוקר מאוחרת זו. אני מתקרבת ליושבות המחייכות אליי ומציעות לי להצטרף אליהן לשתיית נס קפה. על המגש המונח על המדרכה הצרה פזורים כמה כעכים מלוחים ומכל זכוכית לסוכר. ילדה נשלחת אל אחת מדירות השיכון וחוזרת אחרי כמה דקות עם מגש נירוסטה ועליו כוס קפה חם. ליד ריקי ורחל יושבות שתי נשים שאיני מכירה. הן בוחנות אותי במבוכה ומתנצלות שאינן לבושות כראוי: "וואי, וואי, אני בבגדים של הבית…" ונרגעות כשריקי מסבירה, "לא קרה כלום… זאתי לא איזה עובדת סוציאלית… היא חברה שלי מהעבודה שהייתי עובדת בשדה בוקר". אני שואלת את ריקי מה עם שולה. ריקי אינה מבזבזת זמן. היא נעמדת וקוראת בקול לעבר המרפסת של הקומה השלישית: "שו-לה, את יורדת? בואי תשתי קפה. פנינה פה". תריס המרפסת מוסט ופניה של שולה מופיעות למעלה: "חכי, אני כבר יורדת. רק שאחותי תבוא לשמור לי על התינוק…"
מתוך רשימות שדה של מחקר אתנוגרפי בירוחם, אפריל 2002.

הרגע הקצר המתואר פה מתרחש כולו ברחוב הפתוח בשכונת מגורים אחת בעיירה ירוחם. בירוחם ערכתי עבודת מחקר אנתרופולוגית שבאה לתעד את חיי היום-יום של נשים מזרחיות תושבות היישוב הנידח. נשים אלה הן דור שני למהגרים יהודי המזרח. הן נולדו אל תוך המציאות הפיזית והחברתית המאפיינת עיירת פיתוח במדבר ובתוכה הן יוצרות את עולמן. הן אמהות לילדים קטנים או פועלות בעבודות מזדמנות בבתי החרושת המעטים ביישוב, וחייהן מתנהלים בתוך הדירות הצרות של השיכון, בבניינים חסרי השראה שהפכו לסימן היכר של עיירות פיתוח ושולי ערים ומאוכלסים במזרחים ותיקים ובמהגרים חדשים מברית המועצות לשעבר או מאתיופיה. הניסיונות הרשמיים לשפר את מרחב המחיה של נשים אלה, כמו פיסות הדשא הקטנטנות בחזיתות הבניינים, נקבעים על ידי ההיגיון האסתטי והמקצועי של אדריכלים מבחוץ. הנשים היושבות על גדר האבן הנמוכה שבחזית הבניין ואלה המוציאות כיסא מתקפל מתוך הבית יוצרות מרחב של אינטרקציה חברתית הפורץ את גבולות הדירות הצפופות ומאפשר חיבור בין השכנות. בשעות הבוקר, אחרי ששלחו את הילדים לגן או לבית הספר והשלימו את עבודות הניקיון וסידור הבית, הנשים הופכות את המרחב הפתוח, הנושק לרחוב, למרחב של חברוּת והירגעות. הוצאת המגש הביתי אל מרחב זה היא חלופה למרחב הבורגני של מפגשים חברתיים בבתי קפה בעיר. הקו המפריד בין מרחב ציבורי לפרטיות הבית מיטשטש כשהוא הופך, לפחות בשעות בוקר מאוחרות אלה, למרחב שבו מותר לצאת בלבוש של בית, בפיג'מה או בטרנינג מרושל. החלוקה למרחבים פרטיים נפרדים שמגדיר בניין הקומות המנוכר נפרצת ונעשית נזילה כשנשמעת קריאה מהרחוב, חודרת לקירות הדירה ומזמינה את הדיירת להצטרף לחברותא של נשים בכניסה לשיכון. עם שובם של הילדים מבית הספר, ומאוחר יותר עם שובם של הגברים המועסקים הופכות הכניסות של הבלוק הארוך למגרש משחקים הומה, ומשחקי שש-בש, כוסות קפה שחור וקולות ילדים ממלאים את הרחוב. גברים מובטלים אינם מצטרפים למרחב הנשים של שעות הבוקר. אותם אפשר למצוא במרכז המסחרי על ספסל ברחבה המרכזית או באחד מבתי הקפה של העיירה. מעטות הנשים הנכנסות לבתי הקפה היחידים בעיירה. גם כשהזמנתי חברות למסעדה מקומית נעניתי בסירוב, וההסבר היה שהמקום "לא נקי". במרחב הנשים הגולש אל מחוץ לדירות הצרות בוחנות הנשים זו את זו ומספקות מידע הכרחי: איפה אפשר להשיג עבודה במשק בית, מי חזרה בתשובה בזמן האחרון, בעלה של מי פוטר מעבודתו. מעט מאוד שינוי פיזי יש במרחב הפתוח בחזית השיכון. לפעמים נותר כיסא מתקפל שהוציאו בבוקר מאחד הבתים. אופני הילדים נאספים אל תוך הבית עם ערב, חבלי הכביסה מתרוקנים לפני החשכה ומגשי הקפה והכוסות מוכנסים מיד עם סיום האינטרקציה המשותפת. מרחב הנשים נוצר בכל בוקר מחדש. הוא נוצר למרות הבידוד שמכתיבות הדירות הקטנטנות. הוא נוצר כדי לחבר נשים שנותרו במרחבים מבודדים, הוא יוצר קהילה פתוחה, מקבלת, גמישה שאינה מצריכה תיאום פגישות או זמנים קבועים. זהו מרחב של נתינה וקבלה, שבו פרטיות וציבוריות מאבדות מצביונן המבדל. זהו מרחב שנוצר חרף הארכיטקטורה הפורמלית שמכתיב ההיגיון האסתטי של אדריכלים. זהו מרחב הפורץ את חזון המודרניות הסטנדרטי של קוביות חסרות זהות, של בידוד.
הנטייה לצאת מתוך המרחבים הבנויים, המבודלים, המדגישים "פרטיות" מודרניסטית והתהליך הדינמי, הנושם של יצירת מרחב היברידי המטשטש את ההבחנות בין הפרטי לציבורי, בולטים עוד יותר בבתים צמודי קרקע שבהם מתאפשרת בנייה והרחבת המרחב הבנוי. בבתים שהיו במקורם קוביות קטנטנות בנות חדר וחצי או שניים מוקפות בחצר קטנטנה אפשר להבחין במרפסות ענקיות הפונות אל הרחוב. אל מרפסות אלה הוזמנתי לעתים תכופות כשעברתי ברחוב. הדגש באדריכלות מרפסות הוא על קשר עין עם הרחוב ועם העוברים ושבים. ניכרת השקעה גדולה בריצוף המרפסת (לעתים היא משתרעת על כל מרחב החצר) במרצפות יקרות, שוות לאלה שבתוך הבית, ומעטים המקרים שנסגר מרחב הראייה המחבר את יושביה עם העוברים ברחוב הסמוך. המרפסת פונה בדרך כלל אל הרחוב ומבטאת קשר עם אחרים בבתים הסמוכים ועם הרחוב, ואינה מיועדת ליצירת מרחב מוסתר, פנימי, פרטי. כדי "לראות אנשים" יוצאים אנשי העיירה לרחוב המרכזי במוצאי שבת ומתהלכים בנחת לבושים בבגדיהם הטובים. במהלך השבוע וברצף חיי היום-יום יש רצון "להתאוורר", ליצור קשר עם השכנים, לארח, לקפוץ לכוס קפה בפגישה שאינה מתואמת מראש. הטיפוח וההשקעה בריצוף החצר החיצונית תלויים ביכולת הכלכלית של כל משפחה ומשפחה ומציגים לראווה את יצירתיות הדיירים. כאן בנה הבן גג רעפים אדום מעל המרפסת וכאן מעטרת גדר אבנים נמוכה את שולי החצר המרוצפת. כאן ריהטו את המרפסת ברהיטי גינה אלגנטיים וכאן מעטרות אדניות של פרחים את קצות החצר. כך, מתוך המרחב המתוכנן וחסר הזהות מתפתח רחוב שבו הבתים נושקים זה לזה וחזיתותיהם מפרקות את רעיון ההפרדה בין פנים לחוץ, בין בית לרחוב, בין פרטי לציבורי.