חמישים וחמישה מטרים רבועים

מאת: תמיר גרינברג

עם תום מלחמת ששת הימים, כששככו מצהלות הניצחון ואדי גאולה הרעילו את הארץ, נתפנו הרשויות המוסמכות מעסקיהן החשובים והחליטו לפנות את משפחתנו מן הצריף הקטן שבו התגוררנו בלב נתניה. כפיצוי קיבלו הוריי דירת "עמידר" חדשה בשכונת "דורה" שבדרום העיר. לא עוד משחקי "טרזן" תחת עץ התות שענפיו רחבי המידות הצלו על החצר כולה, לא עוד ארוחת צהריים מזדמנת אצל סבתא, שהתגוררה בצריף הסמוך.

בהשוואה לצריף — הייתה הדירה בעינינו כארמון. קומה שלישית. שני חדרי שינה, חדר מגורים, פינת אוכל, מטבח מבהיק שלצדו מרפסת שירות, שירותים (לא עוד אאלץ לעשות את צרכיי בביתן הקטן שבחצר, שאפילו אסלה לא הייתה בו!), חדר רחצה הכולל מקלחת ואמבטיה (לא עוד רחצה מביכה בגיגית פח לעיני כל בני המשפחה!) ומרפסת רחבת ידיים שממנה יכולנו להשקיף אל מרחביה היפים של שפלת החוף.

חמישים וחמישה מטרים רבועים. זה היה שטחה של הדירה כולה, אבל איזה חמישים וחמישה מטרים! לאחי הבכור ולי הוקצה החדר הקיצוני, שממנו אפשר היה לצאת אל המרפסת. שלוש אחיותיי קיבלו את החדר שבלב הבית, והוריי ישנו בחדר המגורים. בתוך פחות משעה סידרנו את רהיטינו המעטים. "מחר יגיע המקרר", אמר אבא. בלב נפעם ישבתי לצפות לבאות.

"רד למטה", אמרה אמא. "כדאי שתכיר את הילדים בשכונה". ירדתי במדרגות בהיסוס. ביישן הייתי, ולא ידעתי כיצד אפנה אל הילדים הוותיקים, אלה המתגוררים בבניין כבר שבועיים או שלושה.

בחצר הקטנה שבקדמת הבניין שיחקו שלושה ילדים בני גילי בכדורגל. על הספסל ישבו שתי בנות, משועממות. עברתי על פניהם, יצאתי אל הרחוב והתבוננתי בבניין. מלאכת הבנייה עדיין לא הושלמה. החצר טרם רוצפה, גינה עדיין לא נשתלה, ופה ושם נראו שרידי פיגומים. שתי כניסות זהות היו לו, אחיות תאומות, ואני, שבאתי מן הצריף, שאלתי את עצמי כיצד אזכור באיזו מן הכניסות עליי לעבור כדי להגיע לדירתנו. כשהבטתי בעיון ראיתי שבכניסה שלנו טרם הותקנו זגוגיות בדלתות המבואה. "זה יהיה הסימן שלי", חשבתי. "אנחנו גרים בכניסה שעדיין אין זגוגיות בדלתותיה". נרגעתי מעט. הבטתי סביבי. חיים שקקו מכל העברים. בעברו האחר של הרחוב ניצב בניין רכבת בעל אורך בלתי נתפס. היו בו שש או שמונה כניסות, ובכל כניסה דלת שזגוגית מפארת אותה. תהיתי כיצד מצליחים הדיירים לזכור באיזו כניסה עליהם לעבור. שנים רבות אחר כך, כשכבר היו לי חברים רבים בבניין הרכבת, עדיין הייתי מתבלבל תכופות בין הכניסות ולא אחת הגעתי, נבוך, אל הדירה הלא נכונה.

"הי, ילד!" קרא לעברי אחד משלושת הילדים ששיחקו בכדורגל. היה זה ילד נמוך ושחום עור. לבי פעם בהתרגשות. "מה?" בטשתי ברגלי במדרכה באדישות מעושה. "רוצה סטנגה שניים על שניים?" כמה דקות אחר כך כבר הייתי חלק בלתי נפרד מחבורת הילדים.

רק שעה אחר כך, כשהתעייפנו וישבנו לנוח על הספסל, ערכנו היכרות. עוזי, חנניה ומאיר. אלה היו שמותיהם. הערב ירד. מן המאפייה שבמעלה הרחוב ירדו נשים ששביס כיסה את שערן, נושאות כל אחת מעל לראשה תבנית אפייה גדולה מלאה דברי מאפה חמים. ריח מתוק מילא את חלל השכונה. עוברים ושבים שלחו את ידם אל התבניות והתכבדו, מי בלחמנייה ומי בכעך. רחל וסימה, הבנות, הצטרפו אלינו, הבנים. "מחבואים?" הציעה רחל. "אתה העומד", פסק עוזי. קיבלתי עליי את הדין.

נשענתי על העמוד וספרתי במתינות עד מאה. כשפקחתי את עיניי נעלמו חבריי החדשים. התחלתי מחפש בזהירות. שתי הכניסות לבניין היו חשוכות. עדיין לא הותקנו בהן נורות. עברתי דרך הכניסה שלנו אל המדשאה האחורית, ששיחים נמוכים עיטרו את שוליה. אימצתי את עיניי לראות דרך האפלה, משתדל לזהות בדל פנים. לא ראיתי דבר. בלב מהסס עברתי לתחום הכניסה השנייה. בעיני עצמי הייתי מעין מרקו פולו, החושף ארצות לא נודעות. בכניסה השנייה, מתחת למדרגות, סמוך לדלת הכניסה למקלט, השתופפה סימה. "ראיתי אותך!" צהלתי, ופרצתי במרוצה לעבר העמוד. דלת הכניסה הייתה סגורה. בתוך משובת המשחק היה נדמה לי שאני נמצא בכניסה שלנו, זו שזגוגיות טרם הותקנו בדלתותיה. בלי להסס עברתי עם כל גופי הצנום דרך הדלת הסגורה. הזגוגית התנפצה ונשברה לאלפי רסיסים. נפלתי ארצה. שברי זכוכית ננעצו בגופי, בידיי, בפניי. פי התמלא בטעם מתוק-מלוח. "הצילו!", צעקה סימה. "הוא מת!"

בבית החולים זכיתי בשבעים ומשהו תפרים שפוזרו בין פדחתי, צווארי, כפות ידיי וברכיי. כששבתי לשכונה יום אחר כך הביטו שאר הילדים בקנאה בתחבושות המעטרות את גופי.
כמעט ארבעים שנה חלפו מאז. כיום עוזי שפוט למאסר עולם על רצח. חנניה ישב שבע שנים בבית סוהר לאחר שהשליך רימון יד לדיסקוטק. אחר כך שיקם את עצמו וכיום הוא קבלן אינסטלציה מצליח. מאיר נרצח באכזריות לאחר שהסתכסך עם שותפיו לשוד. רחל התאהבה בעבריין שהפך אותה לנרקומנית וזונה. לאן התגלגלו חייה של סימה איני יודע.