ד"ר שלי כהן חוקרת את המרחב הישראלי במגוון פורמטים ומתודולוגיות: סדרת התערוכות "מקומי" שאצרה עם שותפים במשך מעל לעשור בגלריה בבית האדריכל, הייתה בין הצמתים בהם התחולל שיח ביקורתי חדש בישראל שדן בתופעות אדריכליות בעלות השלכות פוליטיות.
הספר "אדריכלות ודאגה" שכתבה כהן מתבסס על תפישה מוסרית פמיניסטית, "האתיקה של הדאגה", שמציבה את האכפתיות ואת הקרבה לזולת במרכז הדיון האתי, כדי לבחון את המניעים האתיים של יוזמות חברתיות באדריכלות. מכיוון שאת תחום האדריכלות איננו נוטים לתאר במונח דאגה, הספר שואל את מאפייני מושג הדאגה שפיתחה התיאורטיקנית ג'ואן טרונטו מתחומי המגדר ומדעי המדינה לתחום האדריכלות. בתקופה של מגיפה ומשברים, שבה ספר זה רואה אור, דיון עקרוני במקומה של הדאגה בתחום האדריכלות נדמה כחיוני יותר מתמיד.
הספר "צורות מגורים: אדריכלות וחברה בישראל" שערכה עם אדריכלית טולה עמיר, שילב בין תיאוריות חברתיות למציאות המגורים היומיומית, הפך למקור עבור ציטוטים אקדמיים ולמקראה בסיסית בבתי ספר לאדריכלות ולעיצוב רבים; השפעת שיקולים ביטחוניים על מערכת התכנון וחוקי התכנון על מרחבי ההתגוננות נחקרה והוצגה עם שותפים בתערוכה בגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר ובספר "ארץ מקלט: התגוננות אזרחית בנויה".
עבודת הדוקטורט של כהן עוסקת בקשר בין תיאוריות העוסקות במושגים האתי, החברתי והאסתטי לבין מגמה אדריכלית צעירה יחסית, מן העשורים האחרונים במערב ובישראל שמאופיינת במעורבות חברתית של אדריכלים. המחקר בחן אדריכלים שמצטרפים ליוזמה אזרחית או עירונית של פרויקטים עבור מגוון קבוצות מוחלשות בישראל כמענה לצרכים תכנוניים שהרשויות והשוק מזניחים או אינם ממלאים. מחקר הבתר דוקטורט של כהן עוסק בצורת מגורים חדשה בישראל – מגורים משותפים של זקנים עם מטפלים – מפרספקטיבה של תהליכים חברתיים עולמיים: הזדקנות האוכלוסייה, הגירת עבודה, ושינויים במבנה המשפחה.
המחקר של כהן יוצא לאור באופן עקבי בפלטפורמות שונות: במעל ל-20 תערוכות נושא בתחום האדריכלות; בספרים ערוכים שהפכו למקראות יסוד; במאמרים אקדמיים ובפרקים בספרים אשר משפיעים על סדר היום הציבורי בתחום. בנוסף כהן מפתחת פורמטים ייחודיים להוראה ולמחקר.
עיצוב: מגמה/רבקה שטרנברג
תכנות: סוטיריס ולוגייניס