האם אדריכלים דואגים למשתמשים במבנים שהם מתכננים? לא מקובל לתאר את תחום האדריכלות במונח 'דאגה'. הסיבה העיקרית לכך היא שבדאגה יש ביטוי של רגש שאינו עולה בקנה אחד עם התפיסה המקצועית שלפיה האדריכל נדרש לאובייקטיביות חסרת פניות. רגשות כמו חמלה ואמפטיה מניעים סוגים אחרים של נתינה, כמו צדקה ונדיבות. המושגים דאגה ונדיבות נבחנים כאן אחד ביחס לשני כמושגים המציבים את האכפתיות ואת הקרבה לזולת במרכז הדיון האתי. המאמר מתבסס על האתיקה של הדאגה של התיאורטיקנית ג'ואן טרונטו (Tronto, 1993), כדי לחקור את היסוד האתי של שני פרויקטים אדריכליים שתוכננו בעשור הראשון של המאה עבור אוכלוסיות מודרות: ספריית גן לוינסקי שנבנתה עבור מהגרי עבודה ומבקשי מקלט בתל-אביב ובית הספר בוואדי אבו הינדי אשר שופץ עבור ילדי שבט הג'יהאלין בשטח C. הפרויקטים מבטאים דאגה לא רק ביוזמה ובתהליך התכנון אלא אף בעיצוב האדריכלי המתייחס לנקודת המבט של משתמשים פגיעים ולחוויה האישית שלהם. בעקבות ההבחנה של עמנואל קאנט בין יופי חופשי ויופי נלווה (קאנט 1969). המאמר מבחין בין עיצוב תלוי משתמשים פגיעים לבין יופי אוטונומי הנוצר משפה צורנית מופשטת כביטוי של נדיבות בעיצוב האדריכלי.
