צורות מגורים: אדריכלות וחברה בישראל

הספר 'צורות מגורים – אדריכלות וחברה בישראל' עוסק בצורות מגורים שכיחות במרחב הישראלי העכשווי בגבולות הקו הירוק. הוא מתייחס לבניינים גבוהים, בתים משותפים, בתים פרטיים בפרויקטי "בנה ביתך" ובתים דו-משפחתיים צמודי קרקע (קוטג'ים) ולהקשר השכונתי שבו הם ממוקמים.

הספר מציע ניתוח אדריכלי, אסתטי ותרבותי של בנייה סטנדרטית ויומיומית למגורים – הן בנייה ציבורית והן בנייה קבלנית-יזמית בשוק הדיור החופשי.
האדריכלות נבחנת כאן כתוצר של תהליכים חברתיים, כשהמחקר האינטגרטיבי של אדריכלות וחברה מסתייע בכלים המסורתיים של מחקר האדריכלות ומתבסס על ניתוח תוכניות הבינוי והבניין על כל ממדיהן, לרבות ניתוח מרכיבים אדריכליים ואפיון צורני וסגנוני כאמצעים לסיווג חברתי ותרבותי של האדריכלות לאור המחקר החברתי.

צורות מגורים: אדריכלות וחברה בישראל

ברוח נקודת המבט הכפולה המשלבת אדריכלות וחברה, עוסקים שערי הספר בזהות האתנית, הלאומית והמעמדית של צורות מגורים ודייריהן; בהשפעת תהליכים חברתיים בישראל על מוצרי דיור בשוק הדיור בעשורים האחרונים; במאבקם של דיירים להתאמת צורות מגורים ממוסדות לתנאי חייהם; ובאופנים שבהם האדריכלות למגורים מבטאת אידיאולוגיות ותפיסות חברתיות.

המשתתפים: רחל זבה, ורה טרייטל, חיים יעקובי, שלי כהן, איריס לוין, נעמה מישר, אלונה נצן-שיפטן, איל עמיר, טולה עמיר, חנא פרח, ארזה צ'רצ'מן, רחל קלוש, דני רבינוביץ, הדס שדר, אורין שחר, יהוטל שפירא.

הקדמה | צורות מגורים: חיבור בין דיון אסתטי לדיון חברתי
הספר 'צורות מגורים – אדריכלות וחברה בישראל' עוסק בצורות מגורים שכיחות במרחב הישראלי העכשווי שבתוך גבולות הקו הירוק. בין השאר הוא מתייחס לבניינים גבוהים, לבתים משותפים, לבתים פרטיים בפרויקטי "בנה ביתך", ולבתים דו-משפחתיים צמודי קרקע (קוטג'ים) – ולהקשר שבו הם ממוקמים. אלה צורות מגורים שאינן מבטאות בהכרח הישגים אדריכליים, ועל-פי רוב לא תוכננו על-ידי אדריכלים מן השורה הראשונה. הספר מציע אפוא ניתוח אדריכלי, אסתטי ותרבותי של בנייה סטנדרטית למגורים – הן בנייה ציבורית והן בנייה קבלנית-יזמית בשוק הדיור החופשי.

בקובץ זה נתפסת האדריכלות כדיסציפלינה שאינה עיצובית בלבד. תוצריה נידונים ככאלה המשקפים, בין השאר, השקפות עולם ואינטרסים. האדריכלות נבחנת כאן כתוצר של תהליכים חברתיים ולא כיצירה אוטונומית הניכרת בחופש של האדריכל ובאפשרות של יצירתו לעצב מציאות או למתוח עליה ביקורת. הספר מציע נקודת מבט כפולה המשלבת את הדיון בהיבטים האסתטיים-טכנולוגיים-תפקודיים של האובייקט האדריכלי עם דיון בהיבטים חברתיים-כלכליים חוץ-אדריכליים, שהמחקר הסוציולוגי והתרבותי מדגיש.

מהלכים תיאורטיים בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20 הרחיבו את הדיון בתרבות והובילו להדגשת יחסי הכוחות הפועלים בה ולהבלטת גורמים כמו שונוּת תרבותית. הדבר תרם באופן ניכר למחקר החברה והתרבות בישראל, ובראשית המאה ה-21 אף הביא לפרסומם של ספרים שביטאו את השפעת המפנה הפוסט-מודרני והפוסט-קולוניאלי על מחקר האדריכלות הישראלית. 'צורות מגורים' מצטרף לספרים הללו, אך נבדל מהם בהתמקדו בקנה המידה האדריכלי שכולל עיצוב מבני מגורים, טיפוסי דיור וסביבות מגורים, הדיון שלפנינו עוסק בתוצר האדריכלי התלת-ממדי כביטוי תרבותי, החל בשלב התכנון העירוני וכלה ברמת פרטי הבניין. לכן בכמה מאמרים, לדוגמא, החדר הוא נושא הדיון. באחד מהם נדון החדר בקיבוץ כמושג שתיאר את דירת המגורים של המשפחה הגרעינית; מאמר אחר עוסק בחדר ששימש בית עבור פליטים בכפר הפלסטיני; ומאמר נוסף מנתח את החדר המשמש מרחב מוגן בדירה בבית המשותף.

ראוי לציין שהמחקר האינטגרטיבי של אדריכלות וחברה שמציע הספר אינו משתמש באדריכלות כאילוסטרציה לנושאים חברתיים, אלא מסתייע בכלים המסורתיים של מחקר האדריכלות ומתבסס על ניתוח תוכניות הבינוי והבניין על כל ממדיהן, לרבות ניתוח מרכיבים אדריכליים ואפיון צורני וסגנוני, כאמצעים לסיווג חברתי ותרבותי של האדריכלות לאור המחקר הסוציולוגי. ברוח נקודת המבט הכפולה המשלבת אדריכלות וחברה, עוסקים שערי הספר בזהות האתנית, הלאומית, הדתית, והמעמדית של צורות מגורים ודייריהן; בהשפעת תהליכים חברתיים בישראל על מוצרי דיור בשוק הדיור בעשורים האחרונים; במאבקם של דיירים להתאמת צורות מגורים ממוסדות לתנאי חייהם; ובאופנים שבהם מבטאת האדריכלות למגורים אידיאולוגיות ותפיסות חברתיות.

שער ראשון: צורות מגורים כביטוי של זהות
בישראל קיימים כמה טיפוסי דיור שכיחים: בניינים גבוהים, בלוקים של שיכונים, בתים משותפים, בתים פרטיים בשכונות "בנה ביתך" ובתים דו-משפחתיים צמודי קרקע. טיפוסים אלה בנויים בצורה חזרתית למדי ובאחידות רבה בכל חלקי הארץ. אחידות צורות המגורים אינה מקרית; היא תוצר של הפשטת המוצר האדריכלי והמרחב שבו הוא מוצב בתפיסות מודרניות ורציונליות של התכנון (קלוש וליו-יון, 2000), לצד התגבשות קונוונציות מקומיות בתכנון המגורים. בניגוד לבנייה עצמית, אחידות צורות המגורים היא תוצאה של האחדת הדיור הנקבעת מלמעלה. הדיור בארץ ממוסד ברובו, ונוצר במתכונות מקובלות המוכתבות על-ידי מדיניות הדיור הממשלתית והתכנון העירוני (קון, 1989). בעשורים הראשונים למדינה נבעה הריכוזיות והאחידות של הבנייה הציבורית ממניעים אידיאולוגיים וכלכליים ועודדה גיבוש של "פתרונות דיור" סטנדרטיים (כרמון, 1998; קלוש ולו-יון, 2000; רבינוביץ, 2001; אפרת, 2004). בסוף שנות השבעים הבנייה הציבורית למגורים הוחלפה בבנייה למגורים בשוק הפרטי, ובה המשיכו להתפתח כמה טיפוסי דיור. האחידות המיוחסת לבנייה זו מקורה בסיבות כלכליות ותרבותיות המאפיינות את השוק הקפיטליסטי. בכפוף לאחידות של האדריכלות הסטנדרטית ובמסגרת טיפוסי הדיור, גדל בעשורים האחרונים הגיוון בבנייה למגורים (כהן, 2005). 'צורות מגורים' מתמקד במתח שבין אחידות לגיוון במרחבי המגורים בישראל.

שאלת טיפוסיות הדיור מקבלת אפוא בספר התייחסות כפולה: מחד גיסא, פרקים אחדים מאפיינים טיפוסי מגורים (הבניין הגבוה, הבית המשותף, הקוטג' בפרבר המגורים, דירת המגורים בקיבוץ) ודנים בהיבטים כלליים ומשותפים הקשורים בהם בכל מקום שבו הם מופיעים (לדוגמא: הופעת המרחב המוגן בדירות בבתים משותפים משנות התשעים או בעיות תחזוקה של הבניין הגבוה); מאידך גיסא, פרקים אחרים דנים בגיוון הצורני שנוצר במסגרת אדריכלות המגורים השגרתית. הספר דן באורח פרטני בווריאציות השונות, האסתטיות והחברתיות, של צורות המגורים החוזרות על עצמן באופנים רבים ברחבי ישראל. מקרי בוחן מתארים את השתלבות המבנים האדריכליים בתהליכים חברתיים נקודתיים המתרחשים באתרים מסוימים בזמנים שונים. כך, למשל, במאמר של ורה טרייטל נקשר הקוטג' לתהליכי ההפרטה, הפשרת הקרקעות, הפרבור והגידול העירוני בראשון לציון של שנות התשעים. הדיון בכל צורת מגורים בפרקים אלה מאפיין את הטיפוס האדריכלי הנידון ואת התפתחותו, מתייחס אל ההקשר השכונתי והעירוני שבו הוא מתקיים, ובוחן את הקוד העיצובי שלו ואת התאמתו למשתמש.
אדריכלות טיפוסית למגורים הואשמה בכך שהיא אדישה למשתנים פיזיים מקומיים כמו הקשר סביבתי ואקלים, ולמשתנים חברתיים של דיירים כמו מוצא אתני ולאומי (קון, 1989: 37; קלוש ולו-יון, 2000: 170-169). הביקורת שהופנתה כלפיה מתמצית בשאלה: האם צורות המגורים הן "מכלים" נייטרליים שאינם נוגעים לזהות האישית והקבוצתית של המתגוררים בהם? השער 'צורות מגורים כביטוי של זהות' יוצא מתוך שאלה זו ומעלה שאלה נוספת: כיצד מתבטאת השונות התרבותית בישראל בצורות המגורים המתקיימות בה?
הכותבים בשער זה מאתרים זהויות מעמדיות, אתניות, דתיות ולאומיות בצורות מגורים ובשכונות שיועדו משלב תכנונן לקבוצות אוכלוסייה בעלות ייחוד חברתי. הדס שדר עוסקת בבתים בשכונות של פרויקט "בנה ביתך" שבנו יוצאי שיכונים, מזרחים בני עיירות פיתוח; מאמרה של איריס לוין דן בשיפור רמת הדיור של הפלסטינים אזרחי ישראל בכפר הערבי פרדיס, השומרים על זהות אישית וקולקטיבית ופועלים באמצעות הכלים שמעמידה לרשותם המדינה; ואילו אורין שחר, אלונה נצן-שיפטן ורחל זבה מתמקדות בקריה חסידית בחצור הגלילית שהקימה קהילה חרדית של חסידי גור. כל אלה הם למעשה פיתוחים של צורות מגורים ממוסדות ומוכרות, שגופים כמשרד השיכון ומנגנוני השוק מייעדים למעמדות הביניים בישראל.
שלוש צורות המגורים הנידונות במאמרים אלה מתייחסות באופנים שונים למודרניזם באדריכלות. החלופות המגוונות למודרניזם, הנבחנות בשער זה, אינן אדריכליות בלבד. הן אינן רק וריאציות אסתטיות וסגנוניות של האדריכלות הוורנקולרית משנות השישים של המאה שעברה ואילך ושל האדריכלות הפוסט-מודרנית משנות השמונים ואילך. תחת זאת, הן נטענות במשמעות חברתית מהחלופות האתניות, הדתיות, הלאומיות והמעמדיות שמציעים דייריהן להגמוניה התרבותית האשכנזית-הציונית-החילונית בישראל. השער הזה מציג אפוא תפיסה מגוונת מבחינה תרבותית של הדיור בישראל, בהמשך לדיון הפורה במושג רב-תרבותיות המתקיים במחקר החברה בארץ (למשל, יונה ושנהב, 2005; חבר, שנהב ומוצאפי-הלר, 2002; שוחט, 2001). לגיוון התרבותי ביטויים אדריכליים, הניכרים בין השאר באופן ההעמדה של המבנים, בתוכניות שלהם, בחזית, בחתך ובפרטי המבנה. הפרשנות החברתית של האובייקט האדריכלי ניתנת כאן לאור המחקר החברתי שנעשה בתחומים נלווים, באמצעות ראיונות אישיים עם בעלי תפקידים ודיירים ותוך הקפדה על מלאכת הסיווג והאִפיון העדינה של ניואנסים וגוני ביניים צורניים.

העודפות המרחבית והאסתטית של הבתים הפרטיים המפוארים שנבנו בשכונות "בנה ביתך" בעיירות הפיתוח, והגיוון הצורני בשכונת גבעת פרדיס, מושפעים ישירות ממעורבות הדיירים בתכנון בתיהם הפרטיים. אלה אמנם הסתייעו באדריכלים, מתכננים ומבצעים, אך בתיהם משלבים במידה רבה רצונות פרטיים לצד נטיות לאומיות, דתיות ואתניות בתוך מתכונות שקבעו גופים ממשלתיים כמשרד הבינוי והשיכון, מינהל מקרקעי ישראל והרשות המקומית.

הדס שדר קוראת את גודלם של הבתים הפרטיים ואת הפאר שלהם, את העמדתם שאינה משתלבת עם הסביבה, את ריבוי המפלסים והזוויות ואת הגיוון הסגנוני בחזיתות כאנטיתיזה לסגפנות של בלוק השיכון. היא מראה כיצד הפניית העורף של משפרי הדיור יוצאי השיכונים למודרניזם הייתה אמנם מפורשת ומוחצנת – ומשום כך זכה ביטויה בפרויקט "בנה ביתך" לתגובות נזעמות מצד אדריכלים בני האליטות הפרופסיונליות הישנות – אולם חלקית בלבד. בני מעמדות הביניים משפרי הדיור ליוו גישה זו באימוץ עקרוני של מערך הדירה המודרנית ואופן תפקודה כחלק ממאבקם על הון ממשי וסימבולי, שבישראל מתבטא בבעלות על דיור ובצורתו האדריכלית.

בשונה מעיירות הפיתוח, ביישוב פרדיס נבנתה שכונת גבעת פרדיס בבינוי ייחודי המשלב בין סגנונות מגוונים. השכונה ממזגת בין חתך הרחוב של שכונות "בנה ביתך" יהודיות ובין החתך העירוני של פרדיס הישנה. איריס לוין מראה כיצד לצד מבנה ופרטי בניין מודרניים מופיעים בגבעת פרדיס מרכיבים פוסט-מודרניים. דוגמאות לכך נמצאות בשילוב הבנייה המודרנית עם מעקים ועמודים בסגנון דורי, עם קשתות מחודדות המתמזגות בגדרות ועם טיח צבעוני על קירות. בנוסף, לוין מצביעה על תמהיל של מרכיבי אדריכלות ישראלית כפרית כגגות רעפים עם סמלים דתיים מוסלמיים.

פיתוחו של המבנן האדריכלי השכונתי בשכונה החרדית בחצור הגלילית, לעומת זאת, הוא יישום של הביקורת העולמית על המודרניזם. הקריה החרדית תוכננה כמבנן המורכב מאשכולות שכונתיים סגורים (clusters) המאורגנים סביב מרחב פנימי פתוח ויוצרים מדרג של פרטיות השונה מהתפיסה הסביבתית של השיכון הציבורי. אורין שחר, אלונה נצן-שיפטן ורחל זבה מזהות את התכנון כמושפע מהביקורת שהחלה בסוף שנות החמישים באירופה ובארצות-הברית על המודרניזם הנוקשה בעשורים הקודמים, שניסה להכתיב אורח חיים לדיירים. הכותבות מתארות את תוצאות המפגש בין ההשפעה הבינלאומית, בין השאר של קבוצות כמו Team 10 והברוטליזם החדש, לבין החזרה לאחר 1967 באדריכלות הישראלית אל הוורנקולרי. מגמות אדריכליות מקומיות אלה הושפעו מתהליכים חברתיים שהכותבות מכנות, בעקבות גורביץ וארן (1991), "חשיפתן של האחרויות אשר הודרו או נמנעו מרצונן מן ההוויה הישראלית, ביניהן גם זו החרדית." המגמות הללו אפשרו תכנון ייחודי של המגורים על-פי צורכי הקהילה החרדית. בשונה משכונות אחרות המוזכרות בספר (נאות שיקמה למשל), הקריה החרדית בחצור הגלילית תוכננה מתוך דיאלוג ישיר שהתנהל בין האדריכל למשתכנים, וכתוצאה מרצונו של דוד רזניק, מהמובילים באדריכלי דור המדינה, לשרת קהילה מסוימת.

זה המקום להבדיל בין צורות המגורים השונות המופיעות בספר ולסווגן על-פי הקשר המתקיים בין האדריכל לדיירים. בשונה מהבנייה של בתים פרטיים מרבית הבנייה למגורים בישראל – הבנייה הציבורית (בן אריה, 2001) והבנייה בשוק הפרטי שהחליפה אותה (כהן, 2005) -מאופיינת בהפרדה שבין יצרני האדריכלות, שכוללים לצורך העניין גם את האדריכלים, לבין צרכניה. תהליך ייצור הדירה התרחב במאה העשרים והפך מתהליך שבו המשתמש הסופי בונה את ביתו לתהליך שהוא במרבית המקרים רב-שלבי ושמעורבים בו גורמים שונים – פרטיים וציבוריים (Cooper-Markus and Sarkissian, 1988). אדריכל המתכנן פרויקטים ממוסדים אינו נפגש בתהליך התכנון עם המשתמשים הסופיים בבניין, הדיירים. בבנייה הממוסדת, משרד השיכון, היזם או חברת הבנייה הם הלקוח שפוגש האדריכל, והם שמייצגים עבורו את אותו צרכן אנונימי של האדריכלות הסטנדרטית שמשתתף בתכנון רק בשלביו הסופיים. השער השני של הספר עוסק בפרויקטים קבלניים בשוק הפרטי, שבהם רוכשי הדיור מוגדרים בפעולת פילוח על-פי השתייכותם לקבוצת צרכנים מסוימת.


שער שני: צורות מגורים כמוצר צריכה

בשנות השמונים, כחלק ממגמה כלל-אירופית של היחלשות הסקטור הציבורי ומדינת הרווחה, החלה התפוררותו של המשק הציבורי בישראל. התהליך נבע הן ממשבר המשק ההסתדרותי והן ממדיניות ההפרטה של הממשלה. המגזר הציבורי צומצם והשליטה בכלכלה עברה בהדרגה לידי בעלי ההון והשוק החופשי (בן-פורת, 1999).
בהשפעת תהליכים אלה צומצמה בשנות השבעים המעורבות הממשלתית בתחום הדיור בישראל. כרמון וצ'מנסקי תיארו את המעבר של מדיניות הדיור בישראל משלב של תכנון ושליטה ציבורית לשלב של שוק חופשי למחצה בשלהי שנות השבעים. עם השלמת התהליך בשנות השמונים הובילה הבנייה בשוק הפרטי את תחום הבנייה למגורים בישראל (כרמון, 1998; Carmon and Czamanski, 1990).

הדיון במגורים בשער זה עוסק בעיקרו בבנייה למגורים בשוק הפרטי בהקשר של התבססות תרבות הצריכה בישראל. יחידת הדיור, כמוצרים אחרים, הופכת חלק מעיצוב סגנון חיים ויצירת הדימוי של הישראליוּת (רגב, 2001). בשוק הדיור החופשי, שבו מודגש חופש הבחירה של הצרכנים והבנייה למגורים פתוחה לתחרות, מתרחש מאז שנות השמונים, וביתר שאת משנות התשעים ואילך, תהליך כפול: מצד אחד, האחדה של מוצרים והתלכדות סביב סטנדרטים מקובלים, ומהצד האחר, ובו-זמנית, גיוון ועלייה בסטנדרטים (כהן, 2005).
בשער זה מועלית בין השאר השאלה כיצד מוצרי הדיור באדריכלות בשוק הפרטי יוצרים זהות. מדובר בזהות צרכנית לא מעמיקה, שבעיקרה היא מעמדית ולא אתנית או לאומית. מחקר תרבות הצריכה מייחס את דרישת המעמד הבינוני לבחור בין שירותים ומוצרים למגמות כלל-עולמיות של הרחבת האוטונומיה האישית. הצרכן רוכש את זהותו באמצעות הבחירה בין מוצרי הצריכה הנפוצים שההבדלים בינהם דקים (Featherstone, 1991; אילוז, 2002).

ההומוגניות של הייצור ההמוני במדינות המערב, שאפיינה את ראשית המאה העשרים, הוחלפה ברבע האחרון של המאה בייצור ממוקד עבור שוק מגוון. התהליך התבטא במעבר לייצור של מוצרים רבים שונים בכמויות קטנות, בפיתוח דפוסי צריכה חדשים, מוצרים חדשים ונישות שוק חדשות. תשומת-הלב של השוק הופנתה לאופנות מתחלפות ולטעמים משתנים (Harvey, 1990). בישראל, במקביל להפרטה, עלתה רמת החיים וכוח הקנייה גדל. אלה הביאו לעלייה דרמטית ברמת הדיור. הדירות גדלו, וככל שהשוק הפך תחרותי יותר, כך מוצרי הדיור הפכו למגוונים יותר (Gat and Brosh, 1998).

ורה טרייטל סוקרת התפתחות של צורת מגורים אחת – בית צמוד קרקע דו-משפחתי הידוע בכינויו קוטג' – בתוך ההקשר העירוני והכלכלי של תהליכי הפרבור בשנות התשעים בישראל. תהליכים אלה מקבלים צורה אדריכלית מובהקת. לקוטג'ים בשכונת נאות שקמה תוכנית וחתך אופייניים, וחומרי גמר ואביזרים סטנדרטיים המוכתבים להם על-ידי מפרטים טכניים מקובלים בשוק. מרכיבים אדריכליים אלה נוטלים חלק בהגשמת חלום דיור ישראלי: בית פרטי עם גינה.

ארזה צ'רצ'מן דנה במאמרה בחסרונות וביתרונות שיכול הדייר לגלות במוצר דיור חדש יחסית בשוק הדיור הישראלי – הבניין הגבוה. מוצר הדיור הזה נבנה כצורת מגורים בישראל כבר לפני כמה עשורים, אך לבש צורה חדשה והפך מבוקש כתוצאה ממדיניות התכנון המעודדת ציפוף עירוני (Churchman, 1999) וכחלק מהחדרת מוצרי דיור חדשים לשוק דירות היוקרה. בישראל מתבססת תחזוקת הבתים המשותפים על התארגנות עצמית של הדיירים, ורק בשנים האחרונות צמחה תופעת ההתקשרות עם חברת אחזקה בבניינים גבוהים. צ'רצ'מן מסיקה שרק בני העשירון העליון יכולים לשאת בהוצאות האחזקה של בניינים גבוהים. למחקרה עשויות להיות השלכות על מדיניות התכנון בכל הנוגע לייעוד הסוציו-אקונומי של צורת מגורים זו.

שלי כהן וטולה עמיר קושרות את תהליכי ההפרטה העוברים על החברה הישראלית להשתנות מערך הההתגוננות האזרחית במרחב המגורים ולהיווצרותו של המרחב המוגן הדירתי בדירות משנות התשעים ואילך. מאמרן מתאר את המקלט במרתפי הבתים המשותפים כתחנת ביניים בתהליך הפרטת ההגנה האזרחית, בין המקלט הציבורי, המשרת דיירים רבים וממוקם בשטח ציבורי כמו הגינה השכונתית, לבין המרחב המוגן הדירתי המשרת משפחה או יחידים. לטענתן, התבססותה של מערכת ההתגוננות האזרחית על המרחב המוגן הדירתי הביאה לצמצום האחריות הציבורית להגנה על האזרח ולפגיעה בערכים של שיתוף, אחריות הדדית ודאגה קולקטיבית, המאפיינים ומלווים יחסי שכנות וקהילה בעיתות חירום.
גם דני רבינוביץ עוסק במעמד המרחבים המשותפים בבית המשותף כמרחבים מכוננים של חוויית הישראליות. במאמרו הוא בוחן את המתח המובנה שנוצר ביחס למרחבים משותפים אלה, מתח בין הבעלות הפרטית המובהקת על הדירה לבין השיתוף בזכויות הקניין ברכוש המשותף. רבינוביץ קורא מחדש את זכויות הקניין ואת כללי ההתנהגות במרחבים משותפים באמצעות ניתוח הבעיה המשפטית שמסדיר חוק הבתים המשותפים (1952) ובאמצעות תובנות מתחום מחקר חדשני המכונה CPRM Management) (Common Pool Resource, העוסק בניהול משאבים משותף (Ostrom, 1990). מאמרו מראה בין השאר שההזנחה של שטחים משותפים בבתים משותפים אינה נובעת מבעיה תרבותית ישראלית, כפי שנהוג לטעון, אלא מבעיה מבנית של צורת מגורים זו.

שער שלישי: צורות מגורים במבחן הזמן והדיירים
המאמרים בשער זה מתייחסים למבנה המגורים כאל אובייקט אדריכלי שמשתנה עם הזמן ומקיים יחסי גומלין עם דייריו, ולא כאל מוצר מוגמר שהושלם עם תום תכנונו ובנייתו. התהליכים שעוברים על מבנים אלה מרגע בנייתם אינם מושפעים רק מחייהם הארוכים ומהתאמה של האדריכלות למגורים לצורכי הדיירים המשתנים עם השנים; בעיקרם נובעים תהליכים אלה ממאבק הדיירים לממש תנאי חיים מינימליים. תנאים אלה נמנעו מהם על-ידי המדינה כאשר נעקרו מבתיהם הקודמים, או לא הוענקו במלואם בשלב תכנון המגורים, או הונחתו עליהם מלמעלה כששוכנו בבתיהם כחלק ממה שנתפס כתפקידם החברתי.

הכותבים מחזירים לדיון בארכיטקטורה את ההיבט האנושי, באמצעות קולם של הדיירים. קשיי הדיור של אלה מקבלים כאן מעמד דומה למעמד התיאור האדריכלי של בתיהם, ובכך מדגיש הספר את הממד האתי של הדיון במגורים.

שני מאמרים בשער זה עורכים ביקור מחודש ועכשווי בשיכון הישראלי עשרות שנים לאחר בנייתו. השיכון, אותו בלוק מגורים, הוא אחת מצורות המגורים הבולטות בנוף העירוני בישראל. בניית השיכונים הציבוריים בישראל, שהחלה בסוף שנות החמישים והסתיימה באמצע שנות השבעים, נועדה לספק פתרון כפול: אמצעי לביטוי הריבונות הטריטוריאלית הלאומית ומגורים להמונים בשנות ההגירה הגדולה (כרמון, 1998; קלוש ולו-יון, 2000). דיירי השיכונים הם מהגרים מקבוצות שונות ומוחלשות בחברה, שמקרוב באו, או ותיקים יותר שלא הצליחו לשפר את תנאי הדיור שלהם ולעזוב את השיכון. כדי לרווח את תנאיהם מפרקים הדיירים את המבנה הנוקשה של השיכון באמצעות פריצת פתחים או בתיחום גינה בתוך העזובה. נעמה מישר וחיים יעקובי מתארים בנייה עצמית זו כהתנגדות ארוכה בשנים של הדיירים לאדריכלות הממוסדת.

בהיבט זה מציב הספר 'צורות מגורים' זה מול זה שני סוגי דיור המנוגדים במידת מעורבות הדיירים בתכנונם: דיור המתוכנן ומיוצר מלמעלה, ובו לדיירים מעורבות מועטת בתוצר הסופי, מול דיור שהדיירים מתאימים לצורכיהם מלמטה, בבנייה עצמית במו ידיהם, ולעיתים תוך הסתייעות בבעלי מקצוע.

תיאור אנושי של החתירה להשגת תנאי מגורים בסיסיים עולה ממאמרו של חנא פרח, המשרטט את מאמצי משפחתו לממש את זכותה למגורים לאחר עקירתה מהכפר בירעים ב-1948. פרח מסייר בין בתים ואתרים המרכיבים את היסטוריית המגורים של משפחתו, כשהוא נע קדימה ואחורה על ציר הזמן ובתוך כך טווה סיפור של פליטים פלסטינים במולדתם. באמצעות הענקת קול וזהות לבנייה ולהריסות שלא דובבו מספיק בשיח האדריכלי בישראל, הוא מציג מגוון של צורות מגורים ושל אופני התמודדות של פליטים שנעקרו מבתיהם עם שאלת דיור בלתי פתורה. בין אלה מתוארים פירוק מתחם המשפחה המורחבת בבירעים ב-1948; התאמה למגורים בשכירות (למינהל) של חדרים-בתים שננטשו על-ידי משפחה פלסטינית אחרת בכפר פלסטיני אחר; ניסיון כושל לרכוש דירת שיכון; הקמת בית מודרני בבנייה עצמית בנצרת; מעבר לדירת מגורים בחיפה. תהליך מרובה שלבים זה רצוף מכשולים חוקיים ובירוקרטים שחוצצים בין המשפחה ובין זכותה לבעלות על ביתה וזכותה להורישו לדורות הבאים.

חיים יעקובי בוחן במאמרו תוספות בנייה שהוסיפו הדיירים במרוצת השנים למבני הבלוק השיכוני. במקרים רבים התוספות אינן רק תוצר של הרצון לשפר את איכות החיים (קרי, תוספת חדר או הרחבת המטבח). בחומריותן ובתצורותיהן, הן מבליטות תפיסות תרבותיות חלופיות, שפוגעות בשאיפת המתכננים לייצר לכידות תרבותית הנשענת על חזון המודרניות. יעקובי קורא את התערבויות הדיירים באדריכלות הנוקשה שנכפתה עליהם כקריאת תיגר על ההיגיון האסתטי המקצועי של מתכנני השיכון וכיצירת תרבות-נגד מזרחית. מתוך כך הוא מציע לראות בפרויקט השיכון, שזוהה בעבר כמרחב מודרני ומערבי וכהישג של האדריכלות המודרנית בישראל (אפרת, 2004; טוביה ובונה, 1999), אתר לזהות מזרחית.

נעמה מישר מפרשת גינון עצמי של דיירי השיכון כמחאה הצומחת מלמטה, המתנגדת לתפיסה סביבתית מקפחת של מתכנני השיכון ולתכנון המבני הנוקשה של הבלוק. מישר מספרת את סיפורה של דיירת, שנטעה גינה משותפת עבור דיירי הקומות הגבוהות בבלוק המגורים שבו היא מתגוררת. מאמרה יוצא נגד אי-חלוקת מגרשים לתתי-מגרשים, עוד בשלב התכנון של מתחמים מרובי כניסות ויחידות דיור, באופן שיאפשר תחזוקה ראויה של סביבת הבלוק.

הפרק המסיים של השער, מאת יהוטל שפירא, מציע מחקר נדיר של אדריכלות לא-פורמלית בישראל בקרב מעמדות מגוונים. שפירא מתארת בנייה "העוקפת כללים ונהלים בהתאם לצורכי המציאות" בעין כרם, כפר פלסטיני שיושב מחדש לאחר 1948 על-ידי עולים מצפון אפריקה, תימן ומרכז אירופה, ושאחר-כך הפך בהדרגה לשכונת יוקרה. שפירא בוחנת את יחסה של האדריכלות בעין כרם ואת יחס דייריה לזיכרון הפלסטיני, ובתוך כך מאפיינת בנייה עצמית לא רגולרית, יצירתית ורבת צורות. בנייה זו עשויה לדעתה להפרות את המחשבה על מעורבות אישית ויצירתית מוגברת במרחבים יהודיים ישראליים, ועל הצורך לקיים בישראל מרחבים פלסטיניים שאינם מצייתים לתבניות תכנון ישראליות, לצד המרחבים ההגמוניים.

שער רביעי: צורות מגורים כביטוי לתפיסות חברתיות
ברוח הטענה העומדת בבסיסו של הקובץ כולו לקשר ישיר בין חברה ובין תוצריה האדריכליים, עוסק שער זה בממד הרעיוני באדריכלות למגורים, באדריכלות כביטוי להשקפת עולם כוללת ובמעשה האדריכלי כמעשה פרשני בתלת-ממד. הרעיון העולה בפרקי שער זה הוא חברתי ולא עיצובי. הרעיון מזין את התכנון, שהופך למבנה פיזי המעצב את המרחב של המשתמש ולפיכך משפיע על חיי היומיום שלו.

הקיבוץ ממחיש באופן מובהק את הקשר שבין תכנון לאידיאולוגיה. איל עמיר מתאר במאמרו כיצד האידיאולוגיה של הקיבוץ – עקרונות ההסתפקות במועט, השוויון וביטול הקניין הפרטי – השפיעו על תכנון המרחב הפרטי כחלק מעיצוב אורח חיים כולל. פעולות חיים שונות הוצאו אל מחוץ למערכת הביתית והמשפחתית, וכתוצאה מכך עוצבה דירת המגורים כמצומצמת בתפקודיה. ערכי הצניעות והשוויוניות תרמו אף הם לעיצוב החסכוני של יחידת המגורים הקיבוצית. עמיר קושר את ההתפתחויות בדירה הקיבוצית בתמורות אידיאולוגיות ובשינוי בדפוסי חיים, כמו הדגשת תרבות הפנאי, עלייה בחשיבות הזוגיות ושינוי במעמד המשפחה.

ניתן להפוך על פיה את תיאור התפיסה החברתית כמכתיבת תכנון דירת המגורים ולחלץ את הרעיון המוביל מתוך התוצר האדריכלי הסופי. טולה עמיר בוחנת במאמרה סדרת תצלומים ותוכנית של בית הנכלל בספר אדריכלות פופולרי והמשויך לתת-קבוצה של בתים בשוק הבתים הפרטיים למגורים, שאותה עמיר מכנה בתים טוסקניים-פרובנסליים. המאמר מראה כיצד כל ממדיו האדריכליים של הבית, פרטיו ורהיטיו, נועדו לבטא רעיון: קשר למקום ולהיסטוריה. אל איזה עבר מכוון הבית הטוסקני-הפרובנסלי? אל עבר מעורפל ולא קונקרטי, שאינו קשור בהיסטוריה יהודית תנ"כית או גלותית, וודאי שלא בהיסטוריה פלסטינית. המקום שאליו שואף הבית להשתייך הוא ים-תיכוני ומדומיין, חורג מהגדרות לאומיות אך נענה לכמיהה ישראלית מאוד למקומיות כלשהי.

שני מאמרים אלה מתייחסים לשתי צורות מגורים מנוגדות מבחינת סגנונן, גודלן, וצניעותן, והם ממחישים שתי אבני דרך קיצוניות בתהליך היחלשותם של הערכים הסוציאליסטיים עם התבססות הקפיטליזם בישראל. ככל שמעמדו של הפרט מתחזק על חשבון הסולידריות החברתית, מבטא בית המגורים שלו בחירות צרכניות אישיות יותר מאשר רעיונות לאומיים קולקטיביים.

המאמר המסכם של הספר, מאת רחל קלוש, מתרחק מניתוח של מרחב אדריכלי מסוים אל דיון עקרוני בתפקידה של האדריכלות המודרנית במסגרת מדיניות הדיור הממשלתית, ולפיכך עוסק בקנה המידה הארצי של התכנון. קלוש מתארת היבטים היסטוריים ותיאורטיים של התגבשות נושא המגורים כבעיה מרכזית במאה העשרים. היא מציגה את ייצור מערכות דיור, על רקע תהליכי עיור ופיתוח והתגבשות מדינת הלאום המודרנית בתוך עולם בעל גבולות פתוחים. תהליכי השיכון מתוארים במאמר כהתמודדות של מדינת הלאום עם עיצוב הטריטוריה הלאומית וחיי היום יום של נתיניה תוך עימות ופשרה בין כוחות חברתיים שונים. נושאים אילו נבחנים ביחס להשתנות מדיניות הדיור בישראל.

* * *
מימי היישוב היהודי לפני הקמת המדינה ועד ימינו שימשה מדיניות הדיור בישראל אמצעי לשליטה במרחב באמצעות פיזור אוכלוסייה. העשורים האחרונים מאופיינים, בין השאר, בהפניית משאבים של פיתוח קרקע ובנייה בגדה המערבית כאמצעי לכיבוש שטחים. לעומת יעדיה הפוליטיים של מדיניות זו, מאמרה של קלוש, כמאמרים אחרים בקובץ זה, מחזיר את תשומת הלב לאחריותה החברתית של מדיניות השיכון הציבורי במסגרת תפקידי מדינת הרווחה, גם כשהיא מיושמת באמצעות השוק הפרטי. קלוש קוראת למדינה לבנות מסגרות של דיור ציבורי הולם, שיבטיח ביטחון כלכלי וחברתי וישמש מכשיר לקידום השוויון ולהקטנת הפערים בחברה. קריאה זו מסמנת כיוונים ראויים למחקר ודיון עתידיים סביב מגורים וחברה בישראל. נזכיר רק שלושה מהם: האפשרות לשלב דיור ציבורי במסגרת הבנייה למגורים בשוק הפרטי; מעמד הדיירים הוותיקים בפרויקטים של פינוי-בינוי; ובנייה לא חוקית בישראל הנוגעת לשאלות של צדק חלוקתי. לדיון בנושאים אלה נדרש שילוב ידיים של מחקר אדריכלי ומחקר בתחומים משיקים כגון תכנון אורבני, גיאוגרפיה, משפט, סוציולוגיה וכלכלה.