מפעל אופ-אר הקם ב-1961 באופקים כחלק מתהליך התיעוש בערי הפיתוח, והיה תשלובת טקסטיל . במהלך שנות השמונים בשל קשיים בענף ושנוי במדיניות הממשלה, חלו במפעל צמצומים ובשנת 1986 הוא נסגר.
המבנה הענק של אופ-אר – מעל 20 אלף מ"ר –ניצב ברחוב הראשי של אזור התעשייה באופקים, הוא ייחודי באיכות התכנון והבנייה, ומהווה דוגמה יוצאת דופן לאדריכלות מודרנית לתעשייה בישראל.

את המפעל תכנן אדריכל יצחק רפופורט (1989-1901) בשותפות עם מהנדס הבניין ד"ר אשר גלייברמן ואדריכל (גרגורי) פרנקל ממשרד רפופורט, פרנקל וגלייברמן. רפופורט למד הנדסת בניין בברלין וארכיטקטורה בפריס. הוא היה אחד מהאדריכלים היהודיים הבולטים שתכננו מבנים ביפו בשנות ה- 30.(1)

התיעוד בחזותי של מפעל אופ-אר פתח פתח לסיפור היסטורי וחברתי רחב יותר על מקומה של התעשייה במרקם החיים של עיירות חדשות. התערוכה, "אופ-אר – האדריכלות העובדת", עסקה באדריכלות המודרנית של התעשייה בישראל, אך ביצעה מהלך כפול: הפנתה מבט אל הישגיה של אדריכלות זו ובו זמנית בחנה אותה במבט ביקורתי ועכשווי. מחקרה של ד"ר שני בר-און (2) שאצרה את התערוכה במשותף עם אדריכלית שלי כהן, עמד במידה רבה בבסיס התערוכה וחשף כיצד עיצוב תהליך העבודה במפעל יוצר אבחנות בין קבוצות עובדים על פי מאפיינים גיאוגרפיים (מרכז ופריפריה), מגדריים (נשים וגברים), ולאומיים (ישראלים ופלסטינים).

על העבודות בתערוכה
סדרת התצלומים "אופ-אר" של עמית גרון תיעדה את הבניין כיום, כעשרים שנה לאחר סגירת המפעל. הסדרה התמקדה במבנה ההיסטורי, ללא נגיעה בהקשרים סביבתיים ובשינויים הרבים שחלו בו לאורך השנים. טיפול זה בתוספת הצבעוניות המופחתת של התצלומים הופכות את האדריכלות לנושא העבודה.

גרון הפיק סדרות תצלומים מצומצמות שכל אחת מהן הציגה נושא אדריכלי, טיפולוגיה מבנית, או חלל ייחודי: במקרים רבים הצילום נעשה ממרכז החלל והדגיש את המבנה המלבני ואת הסדר המודרניסטי. מוטיב שחוזר בתצלומים הוא האור החודר דרך הפתחים המצומצמים של מבנה, והאור המציף את המפעל מתוך שלד הגג, במקומות שבהם לא נשמר הקירוי. לצד העיסוק בהיגיון האדריכלי של המבנה הציג גרון עדויות לייעוד המבנה כמפעל טקסטיל (קומפוזיציה מופשטת של דוגמאות צבע) שעבדו בו פועלים (תצלומים של פרטי ריהוט כמו לוח כרטיסי העבודה).

דימוי ישיר יותר של פועל במפעל הציג ג'וזף דדון בסדרת תצלומים שצולמה במצלמה בשחור לבן ובסגנון מיושן, והוקרנה על מסך. לעבודה ממד ביוגרפי: דדון, שגדל באופקים, שִחזר את החוויה של שיטוט במפעל הנטוש, שאותו כינה בילדותו "ההיכל". ההיכל, על מרחבו, הכיל את מועקות הנפש שלו כילד, ויחד עם זאת גירה את דמיונו הצעיר, וכמו עורר לחיים את רוחות הרפאים של עובדי הייצור.
דדון ערך במפעל טקס נוכחות – פרפורמנס – אקט של ריפוי. התצלומים מתעדים דיוקן עצמי מבוים של האמן כפועל, מושבת, כרות ידיים, המחזיק בין שיניו חוט שאליו קשור עורב מת – רמז לקללה השורה על המקום. לכותרת "פועל שחור" משמעות כפולה: היא מתייחסת הן לעבודה שמלכלכת את ידיו ואת פניו של דדון, והן למוצא האתני של עובדי המפעל, ובכך מצליבה את הממד הביוגרפי עם הממד החברתי ועם סיפור התמוטטות עיר הפועלים אופקים.

"אופ-אר" – אדריכלות בשירות התעשייה
תכנון מבנה התעשייה "אופ-אר" משקף ניסיון לארגן וליעל עבודה בהתאם לעקרונות הניהול התעשייתי המדעי (3). המבנה יוצר חלוקה בין המנהלה לבין הייצור התעשייתי, מציב את המערכות והשירותים ההכרחיים בלב אזורי הייצור, ושומר על "תוכנית חופשית" המאפשרת ארגון עבודה גמיש. זהו ביטוי לאופן שבו שירתה האדריכלות המודרנית את שאיפתם של בעלי ההון והמפעלים להגביר את הייצור התעשייתי. מחזקים זאת דבריו של המהנדס-הארכיטקט וורנר יוסף ויטקובר כעשור ומחצה לפני בניית "אופ-אר":

"העלאת פריונו של כל בית חרושת ושל התעשייה בכללה עד למקסימום האפשרי בתנאי הציוד הטכני הקיים, תלויה בהגברת פריון עבודתו של כל פועל ופועל לחוד. אולם העלאת פריון זו לא תיתכן בלי דאגה לנוחותם המקסימלית של הפועלים, כי רק האדם המרגיש עצמו בטוב מסוגל לעשות עבודתו ביעילות הרבה ביותר."(4)

את "אופ-אר", שאורכו כ-156 מ', חילק ציר מרכזי לשני אגפים שווים: המזרחי שימש למטווייה, והמערבי למחלקת האריגה. מצבעת החוטים ומחסן החוטים מוקמו בחלק הדרומי של האגף המערבי, והופרדו בקיר ממחלקת האריגה. הציר המרכזי, בן שתי הקומות, ניצל את גובהם הרב של אגפי הייצור: בקומת הקרקע של הציר מוקמו מערכות התחזוקה לטובת ייעול העבודה וקיצור המרחקים (רוחב כל אגף כ-42 מ').(5) הקומה הראשונה של הציר יועדה למעבדה, למשרדים ולאזורי מנוחה ושירותים, והתחברה במסדרון למבנה הכניסה.

ד"ר שני בר-און תיארה כיצד עוצבו היחסים החברתיים עם עיצובו של תהליך העבודה:

"רוב רובם של העובדים […] עבדו בצד אחד של המפעל ולא נדרשו לעבור בין המחלקות. בנוסף, היתה חלוקה למחלקות משנה, והמפעילים של המכונות לא נדרשו לעבור בתוכן. חלוקה זו הביאה לשליטה על תנועת העובדים. גודלו של המפעל (כ=20 אלף מ"ר) תרם אף הוא את חלקו. הווה אומר, התכנון הפיזי של המבנה נסמך על עקרונות של חלוקת עבודה ששליטה בצדה. (6)"

אגפי הייצור של המפעל קורו בגג גדול ומשונן שחולק לחלוקות משנה שוות בשטחן ועשויות משולשים משופעים. השיפועים המרכזיים לאורך האגפים והשיפועים המשניים שחצו אותם נשענו באמצעות מסבכי פלדה על שורת עמודי מתכת שניצבו במרכז כל אגף ייצור ועל עמודי בטון בקירות החיצוניים. ניתן לראות בפתרון הקונסטרוקטיבי הזה הן פתרון פונקציונלי שמאפשר מִפתח גבוה ורחב (כ-20 מ'), גמישות ושליטה מיטבית על העובדים; והן ביטוי אדריכלי לרציונליות ולשיטתיות של הייצור התעשייתי.

מבנה הגג עיצב את החזיתות כקירות שהסתיימו בשורות גמלונים משולשים. החזיתות, הבנויות מבלוקים ומטויחות באופן שמדמה בנייה מתועשת, מקושטות באלמנטים משולשים מבטון חשוף שבהם קבועים הפתחים הקטנים בצורת הטרפז. מרכיבי הבטון מוסיפים קצב ופלסטיות לחזית, וחוזרים באופן שונה על מוטיב השיפוע של הגג.

מבנה הכניסה שניצב בקצה הציר המרכזי של המפעל בלט מקו החזית ושימש בקומתו העליונה למשרדי ההנהלה. בצדו המערבי היה מבנה ההנהלה מפולש, וקומת הקרקע שימשה חנייה לבכירים, בינות לעמודים ולשירותים כגון מסגריה. חומרי הגמר של חזית הכניסה שונים: לבנים חשופות, טייח בדוגמת אריחי בטון גדולים, קיר תחרה מלבנים וטיח שפריץ – טיפול מאופק המהווה דוגמה נוספת למודרניזם הצנוע של "אופ-אר".

במרחב שנפתח בין מבנה ההנהלה לאגף הייצור המנותק ממנו היתה גינה קטנה, שבמרכזה שני עצים. מבנה ההנהלה שימש סיומת אדריכלית לרצף החזרתי של אגף הייצור. במערבו היתה הגבהה שעוצבה באופן מונומנטאלי באמצעות קיר מעוגל חסר פתחים, ועליה הלוגו של המפעל. מעל לשלט נקבעו מוטות לדגלים וחנוכייה.
לצד הארגון היעיל מבטאת האדריכלות של "אופ-אר" מודעות לרווחת העובדים. אזורי המפגש והמנוחה והעיצוב הייחודי של מבנה המנהלה ואגפי הייצור מבטאים איכות גבוהה של תכנון המפעל כמקום עבודה, בהמשך למסורת מודרניסטית שבה החלו אדריכלים כבהרנס (Behrens) וגרופיוס (Gropius).