מאת: ד"ר שני בר און

מפעל "אופ-אר" הוקם באביב 1961 באופקים. הוא היה אחד מני רבים שהוקמו באותה תקופה באזורי הפיתוח, במסגרת תיעושם המואץ. המפעל הוקם בבעלות יהודים מארגנטינה ומכאן שמו (קיצור של אופקים-ארגנטינה), אך בעקבות המיתון הועבר ב-1965 לבעלות חברת "קשת", בסיועה של המדינה. תשלובת טכסטיל זו כללה מפעל צביעה ברמת גן, ומפעל בנתיבות, ונוהלה על ידי דב יעקובוביץ' ולאחר מכן על ידי בנו סמי. האב היה מראשוני תעשיית הטכסטיל בישראל, נצר למשפחה שהתמחתה בתעשייה זו בפולין.

מפעל "אופ-אר" היה תשלובת כותנה, ובו יוצרו חוטים ובדים. אך מעבר לכותנה שהפכה חוטים ובד, יוצרו בו גם יחסים חברתיים, אשר עוצבו בתהליך העבודה. בשיאו העסיק המפעל כ-450 עובדים, בשלוש משמרות.  האבחנות הארכיטקטוניות תרמו ליצירתה של חלוקה על בסיס שיוכי של כוח העבודה במפעל. הן היו חלק מתהליך העבודה, שכלל גם אבחנות בהסדרי ההעסקה, בטכנולוגיה, ביחסי העבודה, בהתמקצעות העובדים, ובאופני השליטה. כל אלו ייצרו חלוקה היררכית של כוח העבודה, וחלוקה זו בתורה נמצאה באינטראקציה עם שוק העבודה והשינויים בו.

המפעל עצמו (ראו שרטוט) חולק לשניים: בחלק המזרחי הייתה המטווייה, ובחלק המערבי הייתה מחלקת אריגה. מצבעת החוטים ומחסן החוטים, שהיוו יחידות נפרדות, מוקמו בחלק הדרומי של הצד המערבי, והופרדו בקיר ממחלקת האריגה. הציר המרכזי שימש למעבר, למשרדים של האחזקה ושל מנהלי הביניים וכן בקומתו השנייה – כאזור מנוחה, שירותים ועישון. בנוסף היו בו מכונות קיטור וכדומה. רוב רובם של העובדים, כולל מנהלי הביניים – עבדו בצד אחד של המפעל ולא נדרשו לעבור בין המחלקות. בנוסף, הייתה חלוקה למחלקות משנה, והמפעילים של המכונות לא נדרשו לעבור אף בתוכן. חלוקה זו הביאה לשליטה על תנועת העובדים במפעל. גודלו של המפעל (כ-20 אלף מטר רבוע) תרם אף הוא את חלקו לדבר. הווה אומר, התכנון הפיזי של המבנה נסמך על עקרונות של חלוקת עבודה ששליטה בצידה.

לעומת זאת, מספר אזורים היו משותפים לכל העובדים. אזור בולט כזה היה בכניסה למפעל, בה היה גן יפה ומוצל. כל העובדים היו נכנסים דרכו כדי להחתים את שעון הנוכחות, ולהחליף בגדים במלתחות. אזור זה היה מתחת לקומת ההנהלה, ובכך הובהרה ההיררכיה המפעלית. בצדה האחר של הכניסה היה מטבח, אשר היה אתר מרכזי למפגש בין העובדים. בנוסף, הייתה חנות בה נמכרה סחורה מוזלת לעובדים, והיה מועדון ששימש את הועד. המרחבים המשותפים היוו מקומות מאחדים, ותחזקו קשרים אישיים. עם זאת, השהות הקצרה בהם הפכה את האבחנות הארכיטקטוניות לבולטות יותר מאשר הגורמים המאחדים.

המפעל כולו הובחן מסביבתו על ידי מספר מאפיינים פיזיים. ראשית, הייתה מערכת מיזוג אוויר לשתי המחלקות, שתפקידה היה לשמר רמת לחות מבוקרת, וזאת בשל רגישותם של החוטים ליובש. הדבר יצר את המפעל כסביבה נבדלת מבחינת מזג אוויר: לח וחמים.  שנית, בשתי המחלקות היו פזורים סיבי חוטים, למרות שאנשי ניקיון עמלו כל הזמן. אלו שסבלו מבעיות נשימה לסוגיהן לא יכלו לעבוד במפעל, ועובדים חלו במחלות שונות כתוצאה מכך. זאת ועוד, במקום שרר רעש מחריש אוזניים, פשוטו כמשמעו. רבים מעובדי המפעל סבלו מבעיות שמיעה, וחלקם אף נפגעו לטווח ארוך. במקום היו מאות מכונות – נולים תעשייתיים, מכונות ציופים וקרדים, ועוד  – כולן מברזל יצוק. ה"תזמורת" שנוצרה מהן הייתה "מוזיקת רקע" שרוב העובדים התרגלו לעבוד עמה. השילוב של סיבים מתעופפים, רעש מכונות ענק ואוויר "חממתי", היו הסביבה היומיומית של עבודתם. בכך הפך מקום העבודה לעולם מובחן מסביבתו.

 

הארכיטקטורה תרמה אם כן ליצירת אבחנות חברתיות. בכוח העבודה המפעלי ניתן היה להבחין בשינויים באבחנות אלו על פני זמן, אך באופן כללי היו בו שלוש קבוצות, אשר תנועתן במרחב נבדלה. כאמור, ההנהלה ועובדים מקצועיים (עובדי המעבדה, מהנדס המפעל) ישבו בקומה העליונה, מחוץ למפעל עצמו. עובדי ההנהלה היו קשורים ברובם לשוק העבודה הראשוני של מרכז הארץ, ונבדלו בהתמחותם, בותק שלהם בארץ, ובדרך כלל גם במוצאם האתני. גם מגוריהם באופקים היו נבדלים מאלו של מרבית התושבים. בתוך המפעל עבדו שתי קבוצות עיקריות: דרגי הביניים והמפעילים. דרגי הביניים כללו מנהלים זוטרים ועובדי אחזקה, רובם ככולם גברים מאופקים וסביבתה. עובדים אלו איישו בדרך כלל גם את שורות ועד העובדים. תנועתם הייתה חופשית יותר, בדרך כלל על פני מחלקה שלמה, ולחלקם היו משרדים במסדרון, מחוץ למחלקות הייצור. המפעילים חולקו ביניהם על פי מחלקות משנה, ששמן ניתן לפי סוג המכונה ("טבעות", "זאורר"), ולמעט הפסקות לא יצאו ממסגרת מחלקת המשנה. ההבדלים בתפעול המכונות הם שהתוו אבחנות חברתיות בין המפעילים. מכונות עם טכנולוגיה מתקדמת יותר ניתנו בשנות הששים לגברים מאופקים וסביבתה, והאחרות – כולל תפקידי סיוע – ניתנו לנשים מהאזור. עם שיפור מעמדן של נשים בשוק העבודה, הן יצאו בחלקן מכוח העבודה המפעלי, ובמקומן נכנסו לתחתית המדרג עובדים מרצועת עזה לאחר כיבוש השטחים וחיקוק חוק הסדר התעסוקה מ-1969. חלוקה חברתית זו עוצבה ותוחזקה בין השאר באמצעות המבנה הפיזי, והיו לה השפעות על מיקומם של העובדים בשוק העבודה ובחברה הסובבת.

 

לסיכום, ההיסטוריה החברתית של מפעל "אופ-אר" הינה דוגמא – מרשימה מבחינה ארכיטקטונית – לאשר התרחש במאות מפעלים שהוקמו מסוף שנות החמישים באזורי הפיתוח. החשיבה המודרניסטית שבבסיס הארכיטקטורה, עמדה גם מאחורי האופן הטיילוריסטי שבו עוצב תהליך העבודה בכללותו. תהליך עבודה זה עיצב גם יחסים ואבחנות חברתיים, שהשפעתם ניכרה מעבר לגבולותיו של המבנה המפעלי.