נעמה מישר הקימה פיסת פסטורליה בחלל הגלריה: חורשת צפצפות על מרבד עלי אקליפטוס – מיצב שמייצר פיסת טבע ישראלית, מרגיעה ומפתה. לצפצפות של מישר מראה שלֵו ואידילי. החורשה הפסטורלית אמנם אינה מאיימת על המתכנן, אבל היא נחשפת כזירת התרחשות של יחסי כוח ושליטה פוליטיים וחברתיים.

הפסטורליה היא יצירה ספרותית המתארת גן עדן שנשלט על ידי האל פאן, אל הצאן והמרעה, ומאוכלס ברועים, נימפות וסאטירים השרויים באהבה רומנטית. ראשיתה של הפסטורליה בספרות הקלאסית, במשוררי יוון תאוקרטוס, וירגיליוס ולונגוס, שפעלו במאה ה-3 לפנה"ס. מאוחר יותר נפוצה יצירה זו בספרות ובאמנות האיטלקית של המאה ה-16, הופיעה כמוטיב בציור ההולנדי וביצירותיו של פוסן במאה ה-17, ואצל ציירים צרפתים אחרים במאה ה-18. הפסטורליה תיארה את הטבע ואת חיי הכפר כמקום מפלט אידיאלי ממורכבות חיי העיר, והציגה את אידיאל הפשטות שבחיי הרועים. כאשר פג כוחם של הכמיהה להרמוניה בין האדם לטבע ושל המיתוס בדבר תור הזהב, חלפו הסצינות הפסטורליות מן האמנות. עוד בגרסאותיה המוקדמות בתולדות האמנות היתה האשליה טבועה בפסטורליה. כשהן מסתירות את האכזריות והסבל בחיי הרועים, עשו הסצינות הפסטורליות אידיאליזציה לטבע.

נעמה מישר הקימה פיסת פסטורליה בחלל הגלריה: חורשת צפצפות על מרבד עלי אקליפטוס – מיצב שמייצר פיסת טבע ישראלית, מרגיעה ומפתה. לצפצפות של מישר מראה שלֵו ואידילי. גזעיהן דקים וקומתן תמירה, עלוותן מכסיפה, עדינותן מופגנת, ומופען הקסום מסתיר את היותן עץ דחוי על ידי גננים ומתכננים: מערכת השורשים שלהן מכונה "תוקפנית" בגלל יכולתה לחדור לתוך מערכות ביוב מיושנות, ונטייתן להוציא חוטרים באופן שמייצר נוף החורג מהתוכנית האדריכלית המקורית הופכת אותן לחתרניות ומאיימות בעיני המתכנן. חורשת הצפצפות של מישר נטועה דווקא בעציצי פלסטיק שחורים. היא אינה מחוברת למקום, היא ניידת, והיא אינה כוחנית באופן התפרשותה במרחב.

החורשה הפסטורלית אמנם אינה מאיימת על המתכנן, אבל היא נחשפת כזירת התרחשות של יחסי כוח ושליטה פוליטיים וחברתיים. כך למשל, פסי צנרת ההשקיה של מישר קוראים תיגר על השיטתיות המתועשת של החקלאות הישראלית המודרנית. בכניסה לגלריה נעקרות הטפטפות מסידורן הקווי, והופכות לאלמנט פרוע וכאוטי המאזכר את אירועי הריסת החממות ועקירת המטעים על ידי מתנחלים ביישובים פלסטיניים ברצועת עזה בתקופת באנתיפאדה השנייה. זאת ועוד; בסדרה של סיטואציות פיסוליות המשלבות בובות וצמחייה, נחשף המבקר לאירועי אלימות יומיומיים: כיבוש צבאי ואזרחי של הקרקע, אלימות נגד נשים וילדים, וניסיון להעלים את הנוף הפלסטיני, ובדרך זו הוא מבין אט אט שהפסטורליה של הטבע ושל הנוף הישראלי היא אשליה – פסטורעליה.

ההתרחשויות בחלל הגלריה מבוססות על פיסול בצמחייה. הפסלים הם מודלים השאולים מאופן הייצוג האדריכלי, והם משחזרים, בקנה מידה מוקטן, נופים ישראליים והתרחשויות:
• כמה היברידים – הכלאה של צמחי אוויר עם חיילי צעצוע – ניצבים במעגל כמו בפולחן פגאני שחוקיו אינם ידועים לנו, ומאזכרים ספק מסדר צבאי מעוות, ספק תרגיל מלחמתי שיצא מכלל משליטה. החיילים נושאים בגופם את הצמח, מסתבכים בו כמו במלכודת, ויורים אל עבר השתקפותם שעל פני משטח הנירוסטה הקר.

באמצעות צמחי אוויר מבטאת מישר תפיסה ביקורתית כלפי היחס הישראלי-ציוני לטבע הרואה בנוף מרחב הנועד לשליטה, ובשטחים הפתוחים פוטנציאל לפיתוח נדל"ני או מאגר קרקעות עבור פרויקט חקלאי. צמח האוויר מקבל את אספקת המים והמינרלים מהאבק ומהלחות שבאוויר, ולא דרך מערכת שורשים. הוא מיובא מארצות אמריקה, הוא נווד, ואין באפשרותו לשלוח שורשים ולהפוך למקומי. מישר משתמשת בו כאנטיתזה לישראלי השורשי; כגלגול של הדמוי הישן של היהודי הנודד, הגלותי, שנשלל על ידי הציונות. בעבור מישר צמח האוויר מציע, אם כן, חזרה, ריאקציה, אל אופציה זהירה יותר ומסוכנת פחות להשתלבות במרחב, אך רגליהם של חיילי הפלסטיק משמרים בקושי רב את יציבותו.

• מישר מחברת בין מרכיבים בעלי משמעות בעיצוב הזהות הקולקטיבית בנוף הישראלי. באמצעות מתווה של צברים חיים היא משרטטת בתוך צמחייה ירוקה, נמוכה ומשתרגת מסוג לפופית שרידים של בינוי. אלה הם עקבות לחיים שוקקים, ספק תוכנית מבנה, ספק תוכנית חלוקה למגרשים. הבחירה בצבר שנוכס על ידי התרבות הציונות כסמל לשורשיות הישראלית, מכוונת: צבר הוא צמח שמקורו במרכז אמריקה, והוא שימש את היישוב הערבי כגדר חיה. קשה לעוקרו, ועקבותיו הפזורים ברחבי הנוף הישראלי מעידים על שרידי הכפרים הפלסטיניים שנכבשו ב-1948.

• על מרבד דשא ירוק מציגה מישר ילדים בטבע: תינוקות עירומים וילדות לובשות לבן (אזכור לחג השבועות) שמתוך גופם צומחים שתילי אלון רכים. האלון הוא אחד מהצמחים הארצישראליים המועדפים במגמת הנטיעות של קק"ל, המייצרת במתוכנן חורש ישראלי טבעי ככלי ביצירת זהות ישראלית. הדשא הוא מרכיב הכרחי בכל גינה ישראלית: ביטוי לשאיפה לצבוע את נוף הטרשים בירוק אחיד ומערבי. הדשא הוא משטח מנותק מהקרקע, הוא מיובא ובר ניוד. מתוך מודעותה של מישר לתפקידן של האמהות בחינוך ילדים לאהבת הטבע הישראלי, מוטיב התינוקות יחזור בצורות שונות במיצב.

• לצד מה שנותר מיער אורנים שרוף, משתעשעים תינוקות במשחק קרוסלה. בכל סיבוב הקרוסלה חוזרת ומובילה אותם, צוהלים ותמימים, אל פי תהום, הרחק מקרקע בטוחה. היער השרוף הוא עדות לאסון טבע. יש הרואים בשרפות חלק ממעגל ההתחדשות של היער מדי כמה שנים, אך בדרך כלל התפרצות האש היא התגלמות של אלימות אנושית באסון טבע, תוצאה של התנכלות האדם ליער או לממסד המזוהה עמו.

• על קירות הגלריה סדרות תצלומים המתעדת נקודות מפגש שונות בין הפלסטיני למערבי במרחב הפתוח בישראל. סדרת תצלומים אחת מתעדת נוף של טרסות פלסטיניות המצולם מבעד לצמחייה מערבית. נוף הטרסות, שבדרך כלל אינו נתפס בעין הישראלית, משמש גם רקע לסדרת גינות אחוריות צנועות של שורת בתים צמודי קרקע במושב ישראלי קטן באזור בית שמש. לגינה הישראלית תחביר טיפוסי: פיסת דשא, ריצוף באבן טבעית, גדר חיה תרבותית, ודיירים המרומזים בכיסאות פלסטיק ריקים. שלוותה של הגינה בתצלומים לא מופרת על ידי שרידי ישות לאומית אחרת הניבטים מן הנוף הקרוב.

הממד האנליטי של פסטורעליה מגיע לשיאו בעבודת הווידיאו של ירון בן חיים: מגדיר נוף, שמציעה קריאה אלטרנטיבית למוצא העצים ולמשמעותם התרבותית. המגדיר מתייחס למושגים כמו רועה, צבר, אלון, אורן ירושלים, טרסות, מדרגות וטפטפות.
היער אינו מצולם בווידאו באופן ריאליסטי, זאת מאחר שלתפיסתה של מישר אין יער כזה; אין חורש נייטרלי וטבעי המשוחרר ממשטור פוליטי. מסיבה זו פרקי המילון מובאים בצילום מסוגנן, בעוד שהטקסט של העבודה שכתבה מישר מציע מערכת מושגים חדשה, שמאפשרת, אולי, קריאה חדשה של הצופה את הנוף.
פרקי המילון נפתחים ומסתיימים בשני מהלכים דוקומנטריים המתארים רועה ועדרו בחורש שעל יד דרך בורמה, ואת משתלת הקק"ל, המתמחה בגידול עצי היער עבור יערות באזור המרכז. היופי הפיוטי של התנהלות הרועה ועדרו בחורש והאסתטיקה המתועשת של המשתלה המטופחת מופרים בשני קטעי ראיונות המשולבים בסרט. השיחות עם הרועה ועם פועלות המשתלה חושפות כיצד הן פעילות המרעה והן עבודת הפועלות מוסדרות באופן שמחליש קבוצות ויחידים – הפלסטינים ונשים מזרחיות החיות במושבי עולים ובעיירות פיתוח. כך מתברר כי ההיררכיות המתקיימות לגבי עצים, שמקבלים עדיפות בהתאם למגמות ייעור מתחלפות, שרירות וקיימות גם כשמדובר באזרחים – המתמיינים בישראל למעמדות ולקבוצות אתניות.