מאת דר' ראסם חמאיסי
החוג לגאוגרפיה; אונ' חיפה
התערוכה מציגה היבטים ביקורתיים של החורש בישראל. חורש זה מתחלק לשני סוגים; חורש טבעי שהתפתח באופן אורגני ומשתלב בנוף הארץ, ואחר, שהינו זר לנוף הארץ ויובא אליה במסגרת התהליך הקולוניאלי המערבי, הכולל את תנועת ההגירה הציונית. היער והחורש תפקדו בעבר, לא רק כשטח פתוח המעצב את נוף הארץ, אלא גם כאמצעי ייצור לאוכלוסייה הכפרית.
מאז כניסת המנדט הבריטי, החל תהליך מיסוד החורש ושמירתו, על ידי קביעת שטחי יער וחורש כשמורות טבע במסגרת תכניות מחוזיות, שהוכנו בשנות השלושים. כמו כן, פעלו הבריטים לנטיעת עצי חורש וייעור שטחים. במקביל לתהליך היעור היזום והמסודר, שנעשה על ידי המנדט באמצעות פקודות היערות, התפתח החורש הטבעי באופן אורגני באזורי ההרים והגבעות וסביב היישובים הכפריים והעירוניים שהשתלבו בנוף הטבעי של הארץ. כמובן שלהיקף המוגבל של הבניה והפיתוח, לאמצעי הבניה, הייצור והצריכה ולמבנה הכלכלי והקהילתי המקומי, היו השפעות ישירות על שמירת הנוף הטבעי של הארץ ועל צמצום הפגיעה בנוף.
מול הפיתוח האורגני האיטי, התרחש פיתוח אורבני ויישובי יזום שהתמקד בהתיישבות היהודית שהתנועה הציונית יזמה, החל מתחילת המאה העשרים ועד לאחר מלחמת 1948, בעקבותיה קמה מדינת ישראל. שני סוגים של נוף וחורש החלו להתפתח בארץ ביניהם קיימים ניגודים ולפעמים סתירות. התוצאה של מלחמת 1948 הייתה לא רק פגיעה "ונקבה" לאדם הפלסטיני שגורש ויצא מיישוביו במהלך המלחמה, אלא גם פגיעה "ונקבה" למקום. הנוף בארץ החל להשתנות. המרקם האורבני והיישובים היהודיים, החלו להתפתח בקצב מואץ ובעוצמה גדולה, בכדי להבטיח שליטה ונוכחות במרחב. הוכנסו צורות פיתוח שאינן אורגניות לנוף של הארץ, אלא מיובאות מנסיבות נופיות, כלכליות, חברתיות וקהילתיות המתאימות יותר לאירופה של אחרי המהפכה התעשייתית. כך נוצרה זרות בין הפיתוח המהיר, הכפוי על הסביבה, לבין הסביבה הטבעית של הארץ, הכוללת בתוכה מגוון רב של חברות צמיחה וחורש, וצורות מורפולגיות שונות. גיוון זה נובע מאופיה המיוחד של הארץ, ששטחה קטן אך צורתה, מיקומה והניגודים בה יוצרים את החן המיוחד לה.
הנסיון של מעצבי המדיניות המרחבית ומעצבי הנוף הסביבתי להתחשב בעת הפיתוח בנסיבות הנופיות ולייצר צורות פיתוח משתלבות לא עלה יפה עד סוף שנות השמונים. בתקופה זו התפתחה רגישות לנוף ולסביבה. כוחם של תנועות סביבתיות, הפועלות לשימור הנוף ולהתאמת הפיתוח לסביבה, גדל.
פעילות הייעור ונטיעת חורש באמצעות עצי ברושים ואורנים תרמו לשמירת הנוף הירוק של הארץ, במיוחד באזור הגליל, הכרמל והרי ירושלים. אך החורש המגוון בצמחיה, היה גם כלי בידי הממשל הבריטי ולאחר מכן בידי ממשלת ישראל והקק"ל במאבק על קרקעות . ניתוח תפקיד החורש מגלה שהוא אינו ניטראלי, אלא הוא כלי להשגת יעדים גיאופוליטיים, לשליטה בקרקע מדינה ובקרקע המופקעת מידי ערבים, ולמניעת התפשטות והתרחבות שטחם הבנוי של יישובים ערביים.
החורש הטבעי הקיים והמוצע עוגן בתכניות מתאר ארציות סטטוטוריות מחייבות כגון תמ"א 8 ותמ"א 22, אשר קבעו שטחים לגנים לאומיים ולייעור. כעת בתכניות ארציות שבהכנה, כגון תכנית תמ"א 35 תחת השם מרקם (שמור נופי), מוגדרים שטחים שאינם מיועדים לפיתוח ושאינם מאפשרים גלישה של היישוב הערבי אליהם. תכניות תמ"א 8 – ו- 22, עוטפות בחגורות ירוקות שטח פוטנציאלי לפיתוח עבור היישובי הערבי. יישובים כגון בית ג'ן, עוספיה ודאלית אלכרמל נמצאים בתוך שמורות טבע וגנים לאומיים, אשר מגבילים פיתוחם והתרחבות השטח הבנוי בהם. יישובים כגון רהט, טורעאן, כפר כנא, כאוכב, ג'דידה, מכר, אבו אלהיג'א, וטמרה מוקפים בשטחים המוגדרים יער על פי תמ"א 22 ומהווים מגבלה לפיתוחם.
בהכנת תמ"א 22, שאושרה ע"י הממשלה בשנת 1995 והוכנה ביוזמת קק"ל, לא השתתף אף מתכנן או יועץ ערבי. תכנית זו יעדה קרקעות "מדינה", אשר מהוות פוטנציאל לפיתוח היישובים הערביים ולהגדלת היצע השטחים לצורכי ציבור בהם, כשטחים המיועדים ליער נטע אדם, או כשטחים המוצעים לנטיעת חורש א"י אם עדיין אינו צומח בהם. כך נוצר ניגוד ברור בין צורכי האוכלוסייה והיישובים הערביים, לבין היער האגרסיבי הנטוע על ידי קק"ל בסמוך להם ומונע את התפתחותם.
אומנם הגידול של האוכלוסייה הערבית והגידול בפנאי בקרבה, שהתרחש בגלל שינויים מבניים, תפקודיים ותרבותיים, הגדילו את הביקוש לשטחים פתוחים ויערות לצורך שימוש בשעות הפנאי, לתיירות פנים ולטיולים. אך האוכלוסיה הערבית אינה חשה קרבה ליערות האלה, שנטעו לא בשיתופם וללא הסכמתם, אלא כביטוי לכיבוש זר. תחושת השייכות אליהם מוגבלת כשם שמוגבלת תחושת השייכות לממסד הפוליטי והתכנוני, אשר יזם חורשות אלה. אי הבנה עמוקה של תחושת הערבים כלפי יער נטע אדם זה, גורם לעיוות עמדותיהם והטעיית הציבור לגבי הסבר התנהגותם.
יהודים רבים שואלים מה ההסבר לכך שהערבים מעדיפים את נטיעת עצי זית ומטעים אחרים, אך אינם מעודדים זיקה ליער נטע אדם של עצי ברושים ואורנים? כיום יותר מ- 127 אלף דונם מטעי עצי זית מתוך כ- 170 אלף דונם הקיימים במדינה ,כלומר כ- 75%, הם בבעלות ערבים. מתוך כל שטחי המטעים של משקי הבית הערביים כ- 72.3% הם מטעי זיתים. ההסבר לכך הוא שהערבים רואים בעץ הזית חלק מהשורשים הקושרים אותם לארץ. בשונה מהברושים והאורנים, עץ הזית אינו זר לנוף הארץ והוא צמח מקומי ושימושי.
שטחי יער וחורש טבעי, נטע אדם, מכסים כיום 1,280 אלף דונם המהווים 6.1% משטח ישראל. לעומת זאת השטח המתוכנן על פי תמ"א 22 לייעור כולל שטח של כ- 1,683 אלף דונם המהווים כ- 8% משטח ישראל.
שטחי היער אינם מהווים מגבלה רק לפיתוח של שטח בנוי ביישובים הערביים. הם מייצרים מגבלות לענפי הכנסה חקלאיים. מרעה של בעלי חיים כמו העז שחורה, הכבשים והפרות, צומצם. היקף המרעה של בעלי חיים אלה וניידותם בנוף היישובים הערביים קטן, בגלל שינויים תפקודיים ומבניים ביישובים הערביים ובגלל מגבלת הכמות של שטחים המיועדים למרעה. חוק העז השחורה, הסיירת הירוק, והסדרי חכירת שטחים למרעה, הם מנגנונים שמטרתם לשמור על החורש והיער בארץ. בפועל התוצאה של משטור זה, היא פגיעה באותם הערבים שצורת החיים שלהם והכלכלה שלהם מבוססים על גידול בעלי חיים. מה עוד שנטיעת שטחי יער בעצי ברושים ואורנים בצפיפות גדולה מונעת צמיחה של עשבים המהווים מזון לבעלי חיים אלה.
ההכרזה על סוגי צמחיה, שמהווים חלק מתרבות האכילה של האוכלוסייה הערבית, אך זרים לחלק גדול מהאוכלוסייה היהודית, כגון מירמיה וזעתר, כצמחים מוגנים וכחלק משמורה ומחורש טבעי ,מייצרת מגבלה נוספת עבור התנהגות האוכלוסייה הערבית הנוטה לצרוך סוגי צמחיה אלה.
השטח המוגדר יער או חורש כולל שטחים בהם קיימים יישובים ערביים פלסטינים הרוסים מאז 1948. חמישית מהאוכלוסייה הערבית הפלסטינית בישראל הם פליטי פנים ונפקדים נוכחים. לאוכלוסייה זו זיקה חזקה מאוד לכפרי מולדתה. שטחי כפרים רבים כגון ספוריה (ציפורי) חיטין, מיעאר, הושה וכד', הוכרזו על ידי המדינה כשטח יער, או שמורת נוף וחורש וכך נמנעת החזרה אליהם. סביב שארית הבתים הנטושים וההרוסים עדיין קיימים עצי תאנים, זית, צברים רימונים ושאר מטעים, שהם חלק מהנוף הפלסטיני של הארץ. הזיקה הרגשית לשטחים אלה בקרב הציבור הערבי, כבירה. יעוד חלק משטחים אלה ליער ולחורש אינו מבטל תחושות אלו.
אין כוונתי בטקסט קצר זה לעמוד על כל הסוגיות הקשורות בצמחיה ובתמורות בנוף. עם זאת ברצוני לציין כי הנוף התרבותי והמרקם הפיסי של הארץ, צמח בתנאי מאבק בין שתי תרבויות וקהילות פוליטיות. אחת ,היהודית, השולטת בנוף ואונסת אותו דרך הפיתוח המואץ הכפוי, שלא צמח באופן אורגני. קהילה זו מהווה את הרוב בעל המשאבים והכוח הפוליטי ומנסה לקבוע את אופי הנוף כביטוי של נוכחות כוחנית.לעומתה קיימת קהילה ערבית פלסטינית בעלת מסורת ארוכה, שצמחה בהתאם למאפייני הנוף התרבותי והפיסי של הארץ. קהילה זו מהווה מיעוט נשלט, הסובל ממגבלות, הנקבעות על-ידי הרוב השולט בנוף.המנגנון המסדיר את החורש והיער אינו מנגנון ניטראלי הבא להשיג יעדים של שמירת נוף תרבותי ופיתוחו באופן אורגני. זהו מנגנון המבטיח שליטה, הגבלה ושינוי של הטקסט הנופי. המאבק והתחרות על עיצוב הנוף ויצירתו בהתאם לאופי התרבותי של שתי הקהילות בארץ, לא הסתיים. החורש והיער מהווים שדות נוספים לתחרות ומאבק זה.
