מיצב הווידאו של סאמי בוכארי ואייל דנון (1) מדמה פנים של בית ביפו, ומפגיש את הצופים עם משפחתו של נח'לה שקר, ממקימי האגודה למען ערביי יפו (הרביטה). הבית ביפו, הנתון בבעלות פלסטינית, מוצג בהקשר של זהות ותרבות פלסטיניות עכשוויות, ולאור זאת, דרך עדשת המצלמה, מערער על הבלעדיות של החלום הנדל"ני היהודי ביפו, ומעלה את השאלה למי יפו היא בית.

"הגלריה בבית האדריכל" ממוקמת ביפו העתיקה, במבנה ששוכרת עמותת "אדריכלים מאוחדים בישראל" מהאגודה האורתודוקסית ביפו. הגלריה מיצבה את עצמה במפה מנטלית יהודית נעדרת אתרים פלסטיניים ביפו, ומוצגת בה, על פי רוב, אדריכלות ישראלית-מערבית-יהודית. לאור אפיון זה התערוכה בית ביפו היא ניסיון לחרוג מהסביבה הקוגניטיבית ההגמונית של הגלריה, ולהתייחס לתרבות לאומית אחרת המתקיימת בסביבתה הפיזית הקרובה.

המיצב משחזר מהלך חיים יומיומי המתרחש באחת השבתות בבית משפחת שקר ביפו. בוכארי ודנון הציבו בדירה ארבע מצלמות וידאו שתיעדו את הנעשה בה לאורך כמה שעות רצופות. המצלמות הסטטיות מתעדות שיחה המתנהלת בחדר המגורים בין בעל הבית, המהנדס נח'לה שקר, חברו גאבי עאבד, יו"ר הרביטה, וסאמי בוכארי. השלושה משוחחים על פוליטיקה ועל החיים, ובמקביל זוכות פעילויות שאר בני המשפחה ומבקריהם במטבח ובחדר העבודה לתשומת לב שווה. התוצאה מוקרנת במיצב על ארבעה מסכים בו זמנית, כך שכשהדמויות עוברות בין החדרים הן נעלמות ממסך אחד ומופיעות באחר.
מיקום המסכים וגודל הדימויים המוקרנים עליהם נאמנים לפרופורציות של תוכנית הדירה ולגודל החדרים בה, כך שהגלריה הניטרלית לכאורה הופכת בתערוכה לפְנים של אותו בית ביפו. בשל מיקום המצלמות בעת התיעוד מרחב הדירה עוטף את הצופה ומזמין אותו להתבונן בדיירי הבית בגובה העיניים, אך ההתרחשויות בדירה מתנהלות מתוך עצמן, ללא השפעתו של הצופה. כך למשל, הפעילויות השונות כמו עבודה במטבח, שיחה ומשחק במחשב מקשות על הצופה לעקוב ברצף אחר השיחה המתפתחת בחדר המגורים, ומעבר לזה, השיחות מתנהלות ברובן בערבית, והן מובנות למרבית הצופים היהודיים רק מקריאת דף התרגום שמלווה את התערוכה. היעדר התרגום המידי מעורר בצופה את המחשבה כי תחושת הביטחון שהבית נותן לפלסטינים בישראל קשורה ליכולת לדבר בו ערבית בחופשיות, וכי מחוץ להקשר הביתי ובהקשר התצוגה הבחירה להשתמש במיצב בשפת דיבור שהיא שפת המיעוט חותרת תחת יחסי הכוח בין יהודים לפלסטינים בישראל.
התקת אלמנטים יומיומיים מוכרים אל מרחב התצוגה מאפשרת מרחק ביקורתי מהמציאות המוכרת. ובכל הנוגע לפלסטיניות בישראל, הידוע מתברר לצופה הישראלי כזר – הסממנים החיצוניים של הבנייה הפלסטינית ביפו אמנם מוכרים לציבור הישראלי, אך המרחב הפלסטיני בתוך הבניינים מוכר לו הרבה פחות.

התערוכה עושה ניסיון להצליב בין דיון באדריכלות פלסטינית לבין שיח זהות שמתמודד עם מושג הבית. בוכארי ודנון נזהרים מייצוג סטריאוטיפי של אדריכלות ביפו. דירת המגורים המוצגת במיצב היא חלק מבית בן זמננו שנבנה מחדש לפני למעלה מעשור על חורבות בית פלסטיני. התכנון והביצוע היו של בעל הבית, מהנדס במקצועו.
הבית בן שלוש הקומות, שגרים בו בני משפחה מורחבת אחת, אינו משמר סגנון בנייה יפואי מלפני מלחמת 1948. תוכניות הדירות בו אינן מסורתיות; הן אינן מאורגנות סביב חדר מגורים מרכזי, המטבח פתוח אל הסלון, והחזיתות אינן סימטריות. סגנון החזיתות הוא הכלאה ומיזוג בין פרטי בניין יפואיים מסורתיים (גזוזטראות, פתחים מקושתים, צוהרים עגולים, וגג רעפים) לבין עיצוב עכשווי מודרני (פרופורציות של פתחים, פרופילי אלומיניום, גזוזטראות סגורות בחלונות זכוכית). מרכיבים אחרים בו משקפים אופנות פלסטיניות עכשוויות ביפו – חיפוי באבן ירושלמית כתחליף לטיח המסורתי, וריהוט עתיק, שכיח בדירות פלסטיניות.

למעט בחירת האתר שבו מתרחש המיצב, התערוכה בית ביפו מעדיפה את הסיפור החברתי על פני העיסוק במבנה האדריכלי. עמדה זו מבטאת ביקורת על התעלמות של השיח האדריכלי על אודות האדריכלות הערבית מההקשר הפוליטי והחברתי שלה והתמקדות בשאלות אסתטיות וסגנוניות. במילים אחרות, הטענה היא כי בעוד האוכלוסייה הפלסטינית נדחקה אל השוליים, זכתה האדריכלות הערבית, במנותק ממנה, למעמד מיוחד באדריכלות הישראלית, וכי ניתוקה מההקשר של יחסי הכוח בישראל, מיצב אותה כאלטרנטיבה, ואפילו כמקור השראה, לאדריכלות המודרנית, ואפשר לנכס אותה לצורך ביסוס השליטה התרבותית במרחב.(2)

הסיפור שמביאה התערוכה כרוך במדיניות הרשויות כלפי מגורי פלסטינים ביפו. בסוף שנות השמונים המיר פרויקט שיקום שכונות את המדיניות של עיריית תל אביב – שהתאפיינה בהזנחה, בהקפאת הבנייה, בהריסה מתוכננת, ובפינוי תושבים מיפו.(3) תהליכי השיקום וההתחדשות העירונית ששיפרו את מצבה הפיזי של יפו בהשוואה לערים מעורבות אחרות והעלייה המסחררת בערך הנדל"ן הביאו אוכלוסייה יהודית עמידה למרכז שכונות העוני הפלסטיניות המוזנחות ביפו בתהליך המכונה ג'נטריפיקציה – בנייה הדוחקת החוצה אוכלוסייה פלסטינית שאין בבעלותה דיור באזור, והיא מתקשה לרכוש דירות חדשות ולעמוד בשכר הדירה העולה.

בתוך מציאות פוליטית זו פעלה האגודה למען ערביי יפו שהוקמה ב-1979 ופעלה למען שיפור מצבו של המיעוט הערבי ביפו הן באמצעות פעילות בקרב האוכלוסייה והן באמצעות פנייה לממסד. פעיליה הם משכילים ובעלי מקצועות חופשיים, והיא מייצגת את האוכלוסייה הערבית ההטרוגנית ביפו על כל השכבות והקבוצות הדתיות שבה. האגודה מקיימת פעילות בנושאים עירוניים תכנוניים, בעיקר כאלה שקשורים בפתרונות דיור לערביי יפו: בשנות השמונים האגודה נאבקה על שיתוף התושבים בפרויקט שיקום השכונות ונגד שיווק דירות בעג'מי לעולים (4) ; בשנות התשעים יצאו פעילי האגודה למען ערביי יפו נגד פעולות ייבוש הים ופיתוחו המתוכנן של אזור החוף במסגרת תוכנית "מדרון יפו" וזכו לשיתוף הציבור בתכנון. ההכרה בכך שהג'נטריפיקציה מחוללת ייהוד נוסף של יפו, הפעם באמצעות כוחות השוק הולידה אכזבה וחששות מתוכניות הפיתוח העירוניות בקרב חברי האגודה.(5) חששות אלה התממשו עם צווי הפינוי שהוציאה חברת עמידר6 ב-2007 נגד 497 משפחות ערביות בעג'מי, שהזכויות שלהן בנכסים לא מוסדרות או לא מוסכמות.

השיחה המתועדת במיצב מחברת בין מושג הבית לבין שאלת הבעלות על הבית וההשתייכות למקום, ובה בעת קושרת בין קנה המידה האדריכלי לבין שאלות אורבניות ופוליטיות הנוגעות ליפו. היא מתמקדת בנגישות המצומצמת לדיור של תושבים פלסטינים ביפו, ועוסקת במגורים ביפו כביטוי לריבוי זהויות ולפערים חברתיים, פוליטיים ומעמדיים בין אוכלוסיות בתל אביב.