מתוך השיחה בסלון

משתתפים: נ-נח'לה שקר, ג-גאבי עאבד, ס-סאמי בוכארי

נ: אתה משפץ את הבית שלך כבר שנתיים… הבית הוא בסיס, משען, מקום שנוח להיות בו, במיוחד לנו, שאין לנו ריבונות על המולדת…

ס: מה הן האפשרויות של זוגות צעירים שמחפשים להם בית?

נ: בלתי אפשרי למצוא בית.

ג: זה לא בדיוק בלתי אפשרי…

נ: ביקרתי לפני כמה ימים בבית משפחה מרובת ילדים, הבית גדול אבל הוא עם גג אסבסט, במצב רעוע ללא מזגן או חלונות גדולים. בקיץ אין להם ברירה, אלא לשבת עד הלילה בחוץ, בגלל החום. אתם הגעתם לבית מסודר שמתנהלים בו חיים נורמליים…

ס: ספר לי על הבית שלך.

נ: בבית זה גרה משפחה מרוקאית […] הבית היה במצב רעוע, וידעתי שיידרש בו שיפוץ גדול. זה היה נכס בבעלות פרטית, אז לא יכולתי לשפץ אבל תכננתי לעתיד. היתה לי דירת 2.5 חדרים בשיכון. כשקניתי את הבית, האזור לא היה בנוי. הרחוב לא היה מסודר.

ס: אבל עד היום הרחוב שלך לא מטופח…

נ: קניתי את הבית, שהיה אז חדר אחד, במחיר של מכונית פיאט אונו 127. מכרתי את המכונית ב-2,000 דולר, והוספתי עוד 2,000 דולר. זו היתה עסקה טובה. אנשים לא קנו בסביבות מוזנחות וריקות. לא התעסקתי עם הבית חמש-עשרה שנה. עד שאחי חיפש בית והצעתי לו לשפץ ולגור ביחד באותו הבניין. אז גם הוספנו קומה לאמא. לפני הבנייה הגעתי בוקר אחד לשטח וראיתי שקירות הבית נפלו. הגג נפל בגלל הגשמים. לקח לי חמש שנים להשיג רישיון בנייה ולהחזיר את הבית לקדמותו. באותה התקופה המדיניות היתה להוציא את הערבים מיפו לכיוון רמלה ולוד ולהחליף את האוכלוסייה הפלסטינית באוכלוסייה ציונית בעלת ממון. למרות מדיניות זו התושבים נאחזו במקום. זה היה בתקופת צ'יץ.6 היו אז הצהרות רשמיות על גירוש התושבים מהמקום. היום קוראים לזה טרנספר, אנחנו קראנו לזה ייהוד יפו. במקומות שאין לגביהם תכנון התכנון צריך להיעשות קודם כול על ידי העירייה. היום בניגוד לעבר יש אפשרות גם לקבוצות תושבים ליזום תוכניות.

ס: אבל העירייה יכולה לא לתת לך רישיון?

נ: העירייה יכולה לאשר תוכנית שאתה כפרט לא יכול לבצע, אלא אם כן אתה בעל ממון. בעלי הממון הם בדרך כלל לא ערבים.

ג: אם אנחנו לא מאורגנים, כל תוכנית יכולה לעבור ולהתבצע. לולא היינו מודעים וערים, היינו היום כולנו מחוץ ליפו. אבל בגלל שהיינו ערים למדיניות, הצלחנו לשנות אותה ולהציע לה אלטרנטיבה. הצלחנו להשמיע את דעתנו האישית והמקצועית. כיום האוכלוסייה הפלסטינית נלקחת בחשבון, ויש אפשרות לקבל רישיונות בנייה. יש לזה ביטוי גם בתחום השימור ושירותי הרווחה. אנחנו בעד פיתוח, אבל בתנאי שאנחנו נהיה חלק ממנו.

נ: האדמה באזור מוגדרת כנכסי נפקדים. כל הרכוש הזה הוא היום בידי מדינת ישראל.

ג: לא הכול.

נ: קרוב ל-95 אחוז. אין בעלות על אדמה. אם אתה רוצה לקנות בית, אתה צריך לקבל הסכמה מבעל הבית. אתה צריך לשלם את הטאבו, ואז אתה נחשב לדייר מוגן. גם לצורך תוספת קומה אתה צריך לקבל הסכמה מבעל הבית.

נ: הרישום בטאבו לוקח עשרים שנה, ועד אז אתה חסר רכוש. כמעט בלתי אפשרי להירשם בטאבו. הם מעכבים אותך בדרכים בירוקרטיות שונות.

ג: מ-1948 מדינת ישראל היא סוכנת שמנהלת את הרכוש הערבי. אנחנו גרים היום בנכסים של משפחות פלסטיניות שגורשו ומנוהלים על ידי המדינה.

נ: גם אם קנית את הנכס זכויות האדמה אינן שלך.

ג: זכות הקנייה מוגבלת. כל תוספת דורשת אישור. הפלסטינים נושלו מנכסיהם, והתהליך ממשיך עד היום. אם האבא לא השאיר צוואה ואחד הילדים לא גר בארץ, חלקו עובר אוטומטית למדינה.

נ: החוק נועד לנשל פלסטינים מנכסיהם. העדה המוסלמית היא בגדר נפקד, ורכושה מוחרם. לפני 1948 1/16 מאדמת ישראל היתה אדמת וואקף.

ג: ב-1948 נציגות הוואקף היתה במזרח ירושלים. היות שהיתה מחוץ לגבולות ישראל היא נחשבה לנפקדת, והרכוש בבעלותה הוחרם, כולל מסגדים, קברים ובתי ספר.

נ: למה הם לא נגעו ברכוש נוצרי? בגלל הכנסייה.

ג: ישראל לא יכלה להתמודד עם ארצות אירופה שתמכו בתהליך הקמת מדינת ישראל.

נ: אילו רכוש הוואקף היה בידי המוסלמים לא היה להם צורך לעבוד היום.

ג: הרכוש הזה היה מאפשר לפתור את כל בעיות הדיור והחינוך. מן הרכוש המדינה מפרישה עשרה אחוז לעדה המוסלמית – זה כלום! החוקים נועדו לטובת המדינה ולא לטובת האזרחים הערבים מבפנים ומבחוץ. גם אחרי 1948, כשהבעלים האמיתיים קיבלו אפשרת לשחרר נכסים שלהם, היה עליהם לשלם ל"דיירים המוגנים" שהמדינה הכניסה לנכס.

נ: הזמר ששר "אוי לך מדכא" אתה חושב שהוא שר את השיר הזה סתם כך…

ג: הכניסו משפחות יהודיות לבתים שהיו של ערבים בערים חיפה, רמלה, לוד, עכו ויפו. אלה היו ערים פלסטיניות שהפכו אחרי 1948 למעורבות. תוכנית מדרון יפו כוללת את שכונת עג'מי ממערב עד רחוב יפת, ומיפו העתיקה עד בת-ים. זה האזור היפה ביותר ביפו שנועד להריסה ולפינוי האוכלוסייה הערבית, בנייה חדשה ואכלוסה באוכלוסייה לא ערבית. ההתנגדות וההתמודדות גרמו לשינוי בתוכנית…לצעירים קשה לרכוש בית ביפו.

נ: בהשוואה למצב בכפרים. מחיר רישיון בנייה בעיר שווה למחיר בניית בית בכפר. גם בכפרים יש מצוקת דיור אבל יש להם יתרון בכך שיש להם בתי ספר ומוסדות אחרים שלהם. תכלס – יש להם יותר אוטונומיה. לעיריית תל אביב אין קשר ישיר לאוכלוסייה הערבית.

ג: אני רוצה לתת לך דוגמה אישית לדיכוי ולחוסר צדק כלפי אוכלוסייה ערבית. הבית שבו אני גר, במגרש בגודל 345 מ"ר, היה בבעלות פלסטינית. בעלי הבית היו שתי אחיות ואח שגורש ב-1948 וחי בביירות. שתי אחיות נשארו בבית. הבית רשום על שם הצעירה מהן. היא נפטרה בשנות השבעים. היא היתה רווקה ללא ילדים, היא לא השאירה צוואה, היורשים הטבעיים הם אחיה. 50 אחוז לאחות שנשארה כאן, ו-50 אחוז לאח בבירות. האח הוא בחזקת נפקד, מי מקבל את הרכוש?

נ: המדינה כמובן! שותפתך בעל-כורחך.

ג: המדינה קיבלה מתנה – מחצית מערך הבית. כשקניתי את חלקה של האחות שנמצאת כאן, המדינה היתה שותפה שלי. רציתי לפרק את השותפות. המדינה התנגדה. אז פניתי לבית המשפט. ההכרעה היתה שאו הם או אני נקנה את הנכס. היות שהאחות היא דיירת מוגנת וגם שותפה ברכוש, היתה לי זכות קנייה. חלקה הוערך ב-152 אלף דולר. זו דוגמה פשוטה לחוסר צדק כלפי משפחה ערבית מטעם מדינה, שהפכה פתאום לשותפה בעזרת חוקים מגמתיים.