ערן בינדרמן זונח את המאמץ העצום הנדרש לשמור על הטבע הנדיר והפגיע בתוך יער הבטון והאספלט. בחֵירוּת של אדריכל, בן לעידן הדימויים, הוא ממיר את הצמחייה הטבעית בייצוג מתועש וממוכן שלה.(1)

עיר למאכל משתלבת בשאלת האבחנה שבין הטבע לבין התרבות באדריכלות הבינלאומית.(2) "נופי המזון" אינם טבע. הם ממוכנים, מלאכותיים ומערערים על ההאבחנה הזאת: מדמים חקלאות, אך עשויים ממוצרי צריכה של תעשיית המזון.

תיעוש החקלאות הביא בין השאר לשינוי אופיה של החקלאות ושל שוק המזון העולמי, לצמצום במספר העוסקים בה, ולזניחת שטחים חקלאיים. חקלאים בעולם המערבי נזקקים לתמיכה ממשלתית כדי להתקיים. בישראל, בשל המחסור בקרקע, לקרקעות שהיו חקלאיות ביקוש רב דווקא כעתודות לבנייה. לפיכך דימוי החקלאות המלאכותית ב"נופי המזון" מציע תפיסה שעל פיה לא רק הטבעי אלא גם החקלאי והמעובד הוא בעל ערך וראוי לשימור.

בפעולת הקטיף של המזון המוכן משחזר גופו של עובר האורח בכיכר העיר ושל המבקר בתערוכה משהו מן היחסים האבודים בין האדם לעץ הפרי. אך במקום עץ ניצבת הפרגולה הממוכנת, ובמקום פירות טבעיים נקטפים כריכים ארוזים במשולשי פלסטיק שקופים, והתהליך הממוכן של פרישת המזון במרחב, קירורו ומכירתו מודגש על ידי העיצוב המפורט של המכונה האדריכלית. כל אלה מזכירים למשתמש, בעודו שולח יד לקטוף את הכריך שלו, עד כמה התרחקנו מן הטבע, ועד כמה מתועשים החקלאות וייצור המזון שלנו.
במטע האוטומטי מתמזגים, אם כן, שלא כדרך הטבע, מעגל החיים המושלם של הטבע עם מעגל ייצור הסחורות של תעשיית המזון. הפרדס הממוכן מוכר מזון מהיר ללא מגע יד אדם, ומסתיר בכך את חלקם של הפועלים העובדים בייצור המזון. לעומת זאת, התערוכה חושפת את התפקיד המסחרי של הפארק העירוני – לא רק שפיסות הטבע האורבני מתוכננות, בנויות ואינן טבעיות, הן נצרכות ככל מוצר צריכה אחר של תעשיית הפנאי: פארקים ציבוריים בסביבה האורבנית מיועדים בין היתר למשוך אוכלוסייה לערים ולמחזור הכלכלה בעיר; גנים ציבוריים בשכונות מגורים חדשות נבנים על ידי החברות הקבלניות כמקדמי מכירות; והכניסה אל מקצת הפארקים והפעילויות בהם נעשות בתשלום.

בעקבות אדריכלים פוסטמודרניים ועכשוויים כמו ונטורי (Venturi) וקולהאס (Koolhaas), שבוחנים את מערכת היחסים בין האדריכלות המודרנית לבין מסחר ומדיה והופכים את האדריכלות למצע לפרסומת, עיר למאכל מכירה בכוחם של המסחר, האכילה והשילוב ביניהם להחייאת מרחבים ציבוריים עירוניים מוזנחים. היא אף משתמשת בכוחות השוק כדי להפוך את חוויית האכילה לחוויה חברתית במרחב הציבורי. בינדרמן אינו שולל את תרבות הצריכה ואינו מנסה לנקות את המרחב הציבורי מכוחות השוק, כפי שמציעים מבקרי התרבות. להפך: את הפארק עצמו הוא מציע למזג עם הצריכה בכיכר העיר, בלב מרחב ציבורי שאינו מסחרי, וזאת מתוך האמונה שלפיה אם לא ניתן להימנע מן הסחורה, יש להפעיל את המותג לטובת עיצוב הסביבה העירונית.

כיצד ניתן להשתמש בכוחות השוק למען הסביבה? האם ניתן גם לאכול את "נופי המזון" וגם להשאיר את המרחב ציבורי למען הציבור?
התערוכה מעלה שאלות קשות באשר לאפשרויות הפעולה של האדריכלות בתוך המערכת הקפיטליסטית. בפארק האוכל הממוכן אפשר לראות מקבילה מתועשת לשוק האוכל, שהצליח כל כך בכיכרות ובקניונים בישראל, אך העיצוב החדשני של הצגת המזון באמצעות "נופי המזון" מטעין את האכילה העממית בערכים אדריכליים, ומתוך כך מערב את המסחרי והפרטי בציבורי, ומציע להפוך עוד שטח ציבורי נייטרלי, שהיה מוזנח לפני ההתערבות של "נופי המזון", לשטח פרסום.

בינדרמן משקיע מאמץ תכנוני במיכון של שלב מכירת המזון, שהוא שלב המדף/הדלפק ברשתות המזון והמזון המהיר. שלב זה מתבצע בדרך כלל באורח תכליתי. אמצעי ההובלה בו בסיסיים, וכוח העבודה צעיר, לא מקצועי וזול. מאחר שהמיכון אינו דווקא יעיל או כלכלי, ההצעה של בידרמן למיכון מכירת האוכל בעיר למאכל היא לא רק פיתוח מעשי המתוכנן לפרטי פרטים, אלא גם ביטוי להתלהבות מן המכונה. בכך הוא מצטרף למסורת מודרנית שפונה אל המכונה כמקור להשראה, ובמיוחד לחזון הטכנולוגי הפנטסטי של קבוצת ארכיגרם ((Archigram שפעלה בבריטניה בשנות השישים והשבעים.(3) ובעידן שבו המכונות, כמו גם האדריכלות, הן במקרים רבים תכליתיות ופונקציונלית, והמכונה הדומיננטית – המחשב – מסייעת בתכנון בנייני מעטפת המפוסלים על ידי מניפולציות ממוחשבות ומסתירים את הקרביים הממוכנים של הבניין, זוהי גישה סנטימנטלית למדי.
שפת העיצוב הפיגורטיבית והפלסטית של המכונות בעיר למאכל היא, אם כן, אנכרוניסטית במודע. בפארק האוכל הממוכן "זוללי האשפה", שהמציא בינדרמן, הם מכונות דמויות יצורים חיים. הן ידידויות למשתמש, דוחסות את פסולת אריזות המזון המהיר מתחת למרבדי דשא, ומשַוות לפני השטח "טופוגרפיה מלאכותית". כלומר, הקרקע שלרגלי פארק האוכל היא דינמית – משתנה בהתאם למחזוריות הארוחות. כך למשל, העובדים השבים למשרדיהם יקבלו מן הנוף אינדיקציה על הצלחת מכירות המזון המהיר: ככל שהגבעות בכיכר שמתחת למשרדם תלולות יותר, יוכלו להסיק שנצרך יותר מזון, ושיותר פסולת של מזון מוחזרה והפכה למצע למרבדי הדשא המתועשים.

בעיר למאכל מציע בינדרמן אלטרנטיבה לתכנון האדריכלי נעדר הגמישות, המבוסס הן על תכנון מוקדם של תוצר סופי מוגמר, והן על תהליך מימוש ממושך שבסופו עלול הבניין לאבד מן הרלוונטיות שלו לצרכים המשתנים. האדריכלות של הפרויקט היא משתנית וגמישה. בינדרמן מחפש אחר מה שכינה בטקסט שכתב לתערוכה "אדריכלות מחוללת" הנוצרת ומשתנה על ידי המשתמשים בה, ומשלבת אפשרות להתרחשות אנושית אינטנסיבית עם גמישות מרבית. האדריכלות שלו מחוללת סדרה של אירועים אנושיים שיוצרים דינמיות במרחבים עירוניים שגרתיים באמצעות תנועה, צרכים, ופעולות שגרתיות של עוברים ושבים.

עיר למאכל מציגה במרחב הציבורי אדריכלות קלה. היא מכוּנה קלה כי היא דינמית וניידת, ועשויה מחומרים קלים –מכונות פורסות ומקררות פרגולה נעה של כריכים וממלאות סמוורים ענקיים שקופים בשתיה חמה – כמו תפאורה לאירועי חוצות. עם חלוף העונה או האופנה ניתן לקפל אותה ולהסיעה לאתר אחר.

האדריכלות של בינדרמן קלה גם במובן המחויך של המילה. היא משעשעת ונאיבית, הדוניסטית ומלאת שמחת חיים. קירות הטוגנים הם וילונות הצללה ססגוניים, קירות המשקאות הקלים יוצרים מסכים צבעוניים, ומוצרי הצריכה בונים חגיגת חושים במרחב: מסבים הנאות לחוש הריח, לחוש הראיה ולחוש הטעם. ובחלל התצוגה של התערוכה מכניסים כמה מיצבים את מוצרי הצריכה לגלריה ויוצרים אלמנטים אדריכליים: קירות מבקבוקי מים מינרלים ומבמבה, ופרגולה של כריכים שחוצה את החלל מעל לראשי המבקרים. הם מממשים משהו מן המכונות האדריכליות שתכנן בינדרמן, אך בלי לאבד מהפונקציה השימושית שלהם. הם נועדו למאכל (בערב הפתיחה הוזמן הקהל לאכול מהם), והם מהווים סימולציה חיה לאופן שבו "נופי המזון" מחוללים התרחשות דינמית במרחב.