במרכז התערוכה יחידת דיור ניצבת הבנייה החדשה למגורים שאינה זוכה לתשומת לב רבה במחקר האדריכלות – בתים משותפים רבי-קומות ומרובי דיירים. יאיר ברק וטל גרבש נענו להזמנה של הגלריה בבית האדריכל, ויצאו למסע צילום באזור המרכז, מאשדוד ועד נתניה, בין פרויקטים חדשים של בנייה. מימוש החלום על ה"בית" מוצג בתערוכה כתהליך צרכני שבו, בוחרים הרוכשים מתוך קטגוריה מצומצמת של מוצרים יחידת דיור, שהיא חלק מתבנית ייצור קבלנית המתוכננת עבור רוכשים מסוגם על פי מדדים סוציואקונומיים.
בשלהי שנות השבעים צומצמה המעורבות הממשלתית בתחום הדיור בישראל, והבנייה למגורים עברה לידי השוק הפרטי.(2) שוק הנדל"ן התחרותי התפתח, ועמו השתכללה תרבות חזותית-פופלרית צרכנית מעיקרה, שעם סוכניה נמנים חברות בנייה, אדריכלים, יבואנים ורשתות של מוצרי בנייה, סוכנויות פרסום וכתבי עת. מתוך עולם חזותי זה מתמקדת התערוכה יחידת דיור באמצעי תלת-ממדי לשיווק אדריכלות, ייחודי לענף הבנייה – הדירה לדוגמה. הדירה לדוגמה היא בטוי לאופן שבו קשובה הבנייה הקבלנית-יזמית, המייצרת יחידות דיור רבות, קודם כול לאופן שבו תופסים אותה הצרכנים.
דרך עיניו של יאיר ברק מוצג דיוקנה של הדירה לדוגמה כמיצוי של קונבנציות תרבותיות, מקצועיות וצרכניות. הדירה לדוגמה היא קונסטרוקט מלאכותי, סימולציה של חיים ממשיים. היא נולדה מהצורך של חברות הבנייה להתקרב אל הצרכן האנונימי ולהמחיש לו את המוצר הסופי בשלב שבו לפרויקט יש קיום רק בשרטוטים ובמודלים, ובאמצעי הדמיה שלרוב אינם נהירים לו. לכאורה מטרתה להמחיש לדייר העתידי את אופן השימוש במרחב, אך למעשה הדירות לדוגמה, אינן רק משרתות את תהליך המכירה, אלא מתיימרות להדגים לקונה הפוטנציאלי כיצד ראוי לו לעצב את דירתו ואת חייו, כפי שנאמר מפורשות בפרסומת לאחד מהפרויקטים לבנייה המוצגים בתערוכה: "עד היום כולם הראו לכם דירה לדוגמה; אנחנו נראה לכם חיים לדוגמה."
ואכן, דיירי הדירות שמצולמות ביחידת דיור קיימו דיאלוג מתמשך עם חברות הבנייה והושפעו מהפרקטיקה האדריכלית המשתקפת בדירות לדוגמה, אך לא הכירו כלל את האדריכל שתכנן את דירתם, ואין זה מפתיע, שכן האדריכלים שעוסקים בתכנון פרויקטים קבלניים אמנם קשובים לחוויית הקנייה של הצרכן העתידי, אך אינם ערוכים למפגש עם כל הקונים הפוטנציאלים של שכונה בת מאות יחידות דיור. היעדרם של האדריכלים מהתערוכה מרמז על היחלשות מעמד האדריכל בבנייה הקבלנית-יזמית. בבנייה זו לא רק הלקוחות הם אנונימים; גם האדריכלים אינם מזוהים עם הצלחות התכנון, ומשום כך הם מתקשים להגן על זכויות היוצרים שלהם. (3) עמדת הכוח המסורתית של האדריכל מפורקת.
גיבורי התערוכה יחידת דיור הם אם כן, מעצבי הפנים ודיירי הדירה הטיפוסית. התצלומים של ברק חושפים את עבודתם של מעצבים הרואים בעצמם מורי דרך המאפשרים לקהל הרחב, באמצעים שווים לכל נפש, לעצב את דירתם על פי האופנות האחרונות בתערוכות העיצוב באירופה.(4)
ברק תיעד דירות לדוגמה בכמה ערים באזור המרכז – דירה אחת בכל עיר. הדירות שצולמו נדגמו מפרסומות שרווחו במוספי הנדל"ן בעיתונות במהלך תקופת הצילומים ללא התייחסות לאיכות התכנון שלהן. הסדרה מציגה שבע דירות שונות, אך לעתים נדמה כי בתצלומים מופיעה דירה אחת, שכן כמעט בכולן חוזרים סגנון העיצוב ורהיטים ספציפיים שמספקות כמה חנויות מובילות. וכך, העיצוב המפתה של דירה אחת לדוגמה הופך מכוחה של הסדרה למעיק בשל החזרה על קוד אסתטי נוקשה שנוטה אל מראה מודרני וטבעי באמצעות ריהוט עץ, אריחי קרמיקה ומשטחי עבודה בהירים דמויי אבן או מאבן מקומית (בעיקר באמבטיות), ושטיחים טבעיים.
יחידת דיור מצביעה על ההאחדה של שוק הדיור שממתנת את ההבדלים בין קצוות המעמד הבינוני בישראל בין מרכז לפריפריה לכדי וריאציות על מספר החדרים, על עלות חומרי גמר ועל אביזרי ריהוט. הדירה לדוגמה היא מכשיר משכלל לוויסות הטעם על פי אופנות הדיור האחרונות,(5) שכן ההפרטה של שוק הדיור שינתה את מבנה השוק והביאה לגיוון ולעלייה בסטנדרטים, אך לצד אלה נמשכת ההאחדה של מוצרים והתלכדות סביב סטנדרטים מקובלים. כך שניתן לומר שהאחידות והריכוזיות של הדיור הציבורי שהסיבות להן אידיאולוגית וכלכליות, הומרו בשוק הנדל"ן באחידות שהסיבות לה כלכליות.(6)
ברק מתמסר לאסתטיקה הפתיינית של הדירה לדוגמה: עיצוב טוטאלי, צבעים רכים, סינון האור המסנוור על ידי וילונות עשירים. אך במקביל ובניגוד לצילום הפרסומי, הוא אינו מעלים מן הפריים את הלקויים קטנים בגימור: פתחי חשמל לא מכוסים, נייר דבק שהושאר על גב המיטה, מדבקות המותגים שלא הוסרו מאביזרי אינסטלציה, ושילוט שמבהיר לקונה הפוטנציאלי כי רכישת הדירה לא תזכה אותו בכל מוצרי החשמל שבתוכה.
טל גרבש מצלמת דירות בבנייני מגורים חדשים יחסית בשכונות מגורים ביהוד, באור יהודה ובאשדוד. היא מתעדת דירות זהות בתוכניתן, אך עבודתה בוחנת מה קורה לדירות אחרי שהן נמסרות לדיירים: באיזו מידת נוצרת בהן תרבות דיור ישראלית מזוהה, וכיצד בא לידי ביטוי הייחוד האישי בסיטואציה של יחידות דיור משוכפלות. היא מחפשת את טביעות האצבע של הדייר ואנקדוטות המשמשות עדויות לכך שמישהו חי בדירה: כוס המים וכפית התה שהונחו על המשטח במטבח; כורסת הילדה בפינת הישיבה בחדר המגורים; זוג חלוקי הרחצה התלויים באמבטיה הסטנדרטית; שולחן האוכל שנותרו עליו שיירי עוגה וכוסות קפה וכו'. האופן שבו היא מעמידה את המצלמה ועורכת את הפריים יוצרים צילום נטול אגו, קשוב למתגוררים.
מרבית הדירות בפרויקט נראות חדשות, ואף לא אחת מהן עברה שינויים – לא של הקבלן (לפני הכניסה לדירות) ואף לא של הדיירים. הדירות עירומות יחסית והעיצוב שלהן מינורי, פרטי הבניין והגימור (פרופילי האלומיניום בפתחים, משטחי העבודה, אביזרי האמבטיה) חוזרים על עצמם, והתצלומים בהירים בשל גוני הקירות והריצוף (רק חדרי הילדים צבעוניים).
אך לצד סימני הזיהוי של הדירה הישראלית החדשה והסטנדרט המודרני למגורים החוזר על עצמו מציגה גרבש שונות תרבותית שמשתקפת בדירות בפרויקט בנייה באשדוד. דירות אלה, שנרכשו על ידי מהגרים מרוסיה, נבדלות מסטנדרט המגורים המודרני החוזר על עצמו בַּאסתטיקה העמוסה והדקורטיבית שלהן הבאה לידי ביטוי בעיקר בריהוט כבד ובווילונות כהים.
הצבת סדרות התצלומים של הדירות לדוגמה מול הדירות שגרים בהן זו לצד זו מקבלת אפקט חתרני בניסיונה להציג בפני קהל מבקרים בגלריה בבית האדריכל תרבות מגורים שכיחה ויומיומית ולא אדריכלות יוצאת דופן. יותר מכך, העמדה העולה מן התערוכה היא גם אנטי-עיצובית, כי הצופה, שהתעייף מן האופנה המחייבת שמגולמת בדירות לדוגמה, מתרענן דווקא מן הייחוד האישי בדירות הלא-מעוצבות של הדיירים.