אתיקת הדאגה (Care) ממקמת את הקשר בין אדם לזולתו בלב הדיון האתי.
שורשיה של אתיקה זו בפמיניזם, והיא מהווה כלי שימושי לחקירת היבטים מוסריים של מגמה בינלאומית עכשווית באדריכלות חברתית, שבה אדריכלים מנסים להציע פתרונות מרחביים לצרכים שהוזנחו על ידי ממשלות ושווקים פרטיים כאחד.
במאמר זה, אתיקת האכפתיות משמשת כרקע תאורטי לבחינת שני פרויקטים אדריכליים: פרויקט "ספריית גן לוינסקי", שנבנה עבור עובדות ועובדי קהילה ומהגרי עבודה בתל אביב; ובית הספר בוואדי אבו הינדי, ששופץ עבור קהילות בדואיות באזור C, מזרחית לירושלים, בגדה המערבית.
שני הפרויקטים הוקמו בשני העשורים האחרונים, בשיתוף פעולה עם ארגונים בינלאומיים וגורמים מוניציפליים.
ג'ואן טרונטו טענה כי היכולת לדאוג באופן הולם היא תכונה של אדם מוסרי טוב או של חברה מוסרית. גישתה לאכפתיות מתאפיינת בהדגשה של הצורך למקם את אתיקת האכפתיות בתוך הקשר פוליטי.
יישום המושג של טרונטו על אדריכלות מרחיב את ההבנה המקצועית של מהו תפקידו של האדריכל.
בהתבסס על רעיונותיה, פרויקטים הפועלים בממשק שבין אדריכלות לאתיקת הדאגה יוצרים הזדמנויות לשינויים הדדיים בשני התחומים.
באופן זה, פרויקטים אלה מרחיבים את גבולות הדיסציפלינה, כאשר אדריכלים מגייסים את הכלים המקצועיים שלהם כדי להגיב לתנאים של דיכוי – מעבר לתחום אחריותם המקצועית המסורתית.
