טרנספורמציות בתחושת המקום בקהילה האדריכלית בישראל
בעקבות תערוכת 'הביתן הישראלי
תערוכת 'הביתן הישראלי' הוצגה בגלריה בבית האדריכל ביפו, בחודשים יולי-אוגוסט 2002 (1). התערוכה הציגה הצעות ישראליות לשתי תערוכות אדריכלות בינלאומיות: הביאנלה לאדריכלות בוונציה שנפתחה בספטמבר 2002, והצעות לכנס ארגון האדריכלים הבינלאומי, הUIA, שנערך בברלין ביולי 2002. התערוכה נערכה ברגע של מפנה. רגע שבו מתגבשות מגמות חדשות באדריכלות הישראלית על ידי דור חדש של אדריכלים, אוצרים וחוקרים, שמזהים באדריכלות הישראלית עקבות ברורים למצב הישראלי. העבודות בתערוכה הציעו קריאה ביקורתית של האדריכלות המקומית.
המועמדים לאצירת הביתן הישראלי בביאנלה של ונציה, הוזמנו על ידי ועדת משנה מטעם המדור לאמנות של מנהל התרבות במשרד המדע התרבות והספורט הישראלי. המועמדים לאצירת הביתן הישראלי בכנס האדריכלים הבינלאומי בברלין, הוזמנו על ידי ועדת היגוי מטעם עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל. האדריכל צבי אפרת וצוותו נבחרו ואצרו את הביתן הישראלי בביאנלה של ונציה. האדריכלים רפי סגל ואייל ויצמן נבחרו לאצור את התערוכה הישראלית בקונגרס האדריכלים הבינלאומי בברלין. אבל הועדה פסלה את עבודתם של סגל וויצמן– קטלוג וקובץ מאמרים שהופיעו תחת הכותרת 'כיבוש אזרחי, הפוליטיקה של האדריכלות' – בשל עמדתו הפוליטית. לברלין נשלחו עבודות מתוך תערוכה שהוצגה כבר בבית האדריכל, והציגה פרויקטים שנבנו בישראל בשנים האחרונות (2). הפרשיה העלתה שאלות בדבר המעורבות הפוליטיות של האדריכלות הישראלית ושל האיגוד המקצועי המייצג את אדריכליה, ואודות החופש לבטא עמדה פוליטית, נוקבת ולא מוסכמת על הכל, בתערוכה בינלאומית. מקרה ברלין שיקף הן את המפנה התודעתי באדריכלות הישראלית והן את ההתנגדות שעורר בקהילה האדריכלית. בסופו של דבר, ביטול התערוכה לא השתיק את מסריה הפוליטיים, אלא חולל סערת רוחות בתוך הקהילה האדריכלית הישראלית, שהתפתחה לויכוח מעל דפי העיתונות (3). הפרשיה עוררה הדים רבים גם בתקשורת הבינלאומית, בעקבותיהם הוזמנו האוצרים, האדריכלים סגל וויצמן, להרצות ולהציג במקומות שונים בעולם.
במאמר המצורף אציג את תערוכת 'הביתן הישראלי' ואת ההתרחשויות סביב כנס ברלין כמקרה מבחן להתבגרות השיח האדריכלי בישראל. בפרקים הראשונים של המאמר אדון בייצוג של האדריכלות הישראלית, ואציג את הקשיים שבהם נתקלים המציגים, כשהם נדרשים לתרגם את בעיות האדריכלות המקומית לשפה אוניברסלית ולאמץ סדר יום המיועד לעיני העולם. בהמשך אציג את תפיסת המקום הישראלי, כפי שהיא מוצגת בעבודות בתערוכת 'הביתן הישראלי', כאתר של בניה והרס(3). אצביע על הקשר בין האדריכלות בישראל לפוליטיקה של המדינה, אתבונן בשיח המקומי החדש שמחליף את שיח ה'מקומיות' באדריכלות הישראלית, ואנסה לשרטט את ההקשר התיאורטי של הפיכתו לפוליטי. על סמך ממצאי סקירה זו, אצביע על הגלריה/המוזיאון כאתר לכינון הדימוי הביקורתי הישראלי. לסיום אעמוד על האפשרויות הביקורתיות שפותחת תערוכה זו בפני התיאוריה והמעשה האדריכליים ואדגים את אופן הפעולה של האדריכלות הביקורתית בהצעות לביאנלה בונציה.
1 כאוצרת הגלריה בבית האדריכל, כאחת מהמציעים לביאנלה בוונציה, וכמשתתפת בישיבות ועדת ההיגוי מטעם עמותת אדריכלים מאוחדים לתערוכה בברלין, פניתי אל ראשי הוועדות הבוחרות את המועמדים, ודרכם אל המועמדים השונים, בבקשה להציג את הצעותיהם בתערוכה משולבת. שבעה מתוך תשעת המועמדים לביאנלה בוונציה, וחמישה מתוך ששת המועמדים לברלין נענו לפנייתי, ועבודותיהם הוצגו בתערוכת 'הביתן הישראלי'. התהליך האוצרותי, אם כן, לא כלל מעורבות בתהליכי היצירה. העבודות בתערוכה היו נאמנות בדרך כלל לרעיון הראשוני שהוגש לועדות הבוחרות.
2 העבודות שנשלחו היו מתוך התערוכה 'מרחב 2001 – הביאנלה הישראלית לאדריכלות', שהוצגה בינואר 2002 בבית האדריכל , ונאצרה על ידי ועדת התערוכות של עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל.
3 אסתר זנדברג, מבקרת האדריכלות של עיתון הארץ היא זו שהביאה את הפרשה לידיעת הציבור הרחב ועקבה אחר השתלשלותה במדור 'גלריה' של עיתון 'הארץ'. זנדברג ביקרה את החלטת עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל לפסול את עבודתם של סגל וויצמן.