משלילה להזמנת עשייה חברתית

משלילה להזמנת עשייה חברתית – עמדה חדשה בתערוכות אדריכלות בגלריה בבית האדריכל

סדרת התערוכות "מרחב" (1) בגלריה בבית האדריכל מציגה בדרך כלל מגוון מבנים שתוכננו ונבנו בסמוך למועדן, והיא מלמדת על אדריכלות חדשה בישראל. כנגד זה לתערוכה "מרחב 2011 יוצאים אל הכלל" הוזמנו אדריכלים להציג פרויקטים המבטאים אחריות, ובפעם הראשונה אפוא עומד במרכז הסדרה העניין החברתי.

ביומרתה החברתית "מרחב "2011 תורמת לתערוכות שעסקו בהיבטים חברתיים של האדריכלות בגלריה בבית באדריכל ובעיקר תורמת לנגיעה בנושאים חברתיים בסדרת התערוכות "מקומי" שאצרתי בעשור האחרון. הסדרה "מקומי" עסקה באופנים שבהם האדריכלות מעצבת מציאות, משעתקת יחסי כוח ומשפיעה על חיי היום יום של המשתמשים בה, ובה בעת חשפה את כפיפותה של האדריכלות למוקדי הכוח בחברה. במיטבה היא התמקדה בביקורת על כמה וכמה תופעות אדריכליות בעלות השלכות חברתיות במרחב הישראלי, בהן הפרדה, ג'נטריפיקציה, וחסימת קבוצות לאומיות ואתניות והזנחתן. דרך הפעולה של התערוכה "מרחב "2011 שונה: תחת שלילה – מסיבות חברתיות – של תופעות אדריכליות, מוצגת בה באור חיובי אדריכלות החותרת, בין במוצהר בין כסוגייה צדדית, להשיג מטרות חברתיות באמצעות תכנון ועיצוב.

החזרה להגדרה רחבה של האדריכלות הכוללת מטרות חברתיות לאחר שנים שבהן נראה שאדריכלים נרתמו לכוחות השוק, קשורה בתהליכים חיצוניים במציאות הכלכלית והחברתית וכן בזירת האדריכלות המקומית והבין-לאומית, והיא ראויה לדיון נפרד. ברשימה זו אני מבכרת לערוך דיון פנימי קצר על היחסים ההדדיים בין שלוש תערוכות בגלריה בבית האדריכל. אעשה זאת דרך התחקות אחר הופעתו והתפתחותו של העניין החברתי בעבודותיה של אדריכלית ורד פלוק בתערוכות "הנוכחות הנשית באדריכלות הישראלית" (2) ו"אבן שפה".(3) תערוכות אלו הטרימו את "מרחב 2011" שהיא אוצרת עם אדריכלית שירה נוי גורן.

בתערוכה "הנוכחות הנשית באדריכלות הישראלית" הציגה פלוק את הסרט "שמלת בטון ומלט" (4) ובו אדריכליות מדברות על אדריכלות כעל פרקטיקה שעניינה אינו מסתכם באסתטיקה בלבד: בפרק שפה מקבילה אומרות אדריכלית נוף פרופ' יעל מוריה ואדריכלית טולה עמיר, כל אחת בנפרד, שהמעשה האדריכלי אינו יוצר מרחב חדש ומוגמר יש מאין, אלא מציב במוקד מאמץ התכנון את עבודת "הסידור והניקוי" של מרחב קיים ומשתנה. והאדריכליות בתיה סבירסקי מלול, פרלה קאופמן ויעל מוריה מדברות על אדריכלות שהיא לא רק "קומפוזיציה" ואינה מתכננת "אובייקטים" או "תמונה דו-ממדית". אם כן, מה היא אדריכלות אם לא תכנון של אובייקטים אסתטיים? אדריכלית טולו אמיתי טוענת שאדריכלות אינה צריכה לעסוק ב"צורות שניתן לשרטט במחשב" כי אם ב"אנשים המשתמשים בבניינים."

בסרט "שמלת בטון ומלט" נשמע קולן של כל משתתפות "הנוכחות הנשית," והוא הפך לשיא רגשי בתערוכה. להערכתי, תערוכה זו היא שהכשירה את הקרקע ליוזמה של פלוק לבחון את מושג האחריות החברתית באדריכלות, שכן "הנוכחות הנשית" לא שיקפה מגמה מוסכמת ומקובלת, אלא כוננה באדריכליות תודעה משותפת חדשה מתוך חילוקי דעות וסימני שאלה.

סימני שאלה מתעוררים גם בתערוכה "יוצאים אל הכלל": כשם שכמה מאדריכליות "הנוכחות הנשית" התנגדו לסיווג מקצועי-מגדרי, כך במקצת הפרויקטים המוצגים ב"יוצאים אל הכלל" העניין החברתי אינו חד-משמעי והוא נתון לפרשנות חדשה של האוצרות או של האדריכלים המתכננים. אולם דווקא בשל כך התערוכה מאפשרת לאדריכלים לכונן תודעה חברתית: להתבונן בעבודתם ולהדגיש ולפרש, אולי לראשונה, מהלכים מקצועיים כמהלכים למען הציבור, למען המשתמשים או למען העיר, ולהעניק להם ערך חדש.

מושג האחריות הופיע בתערוכה "אבן שפה" בסדרה "מקומי." בתערוכה זו הציגו האחים ורד ועדו פלוק מיצב וידאו המתאר את עבודות ההתחדשות ושיפור התשתיות ברחוב אבן גבירול בתל-אביב, בתכנון משרד אדריכלי נוף מוריה סקלי. בראיונות שפלוק ואני ערכנו עם אדריכלית נוף פרופ' יעל מוריה לפני התערוכה ואחריה, פירשה מוריה את תפקיד המתכננת כשליחת ציבור הנדרשת לשאול בכל פעם מחדש מיהו הציבור שהיא משרתת, ואלו קבוצות אוכלוסייה יש לנסות לשתף בחגיגת ההתחדשות או הפיתוח.

בהצעה זו להבנת משמעותה של מעורבות אדריכלית חברתית נקראים האדריכלים לנתח בעיניים ביקורתיות את יחסי הכוחות במרחב ולחפש אחר קבוצות סמויות מן העין שמשתמשות, או עשויות להשתמש במרחב, אך הן נעדרות השפעה על עתידו או אינן מזוהות עם בעלי האינטרסים או עם מזמיני התכנון. בפרויקט התחדשות רחוב אבן גבירול – עורק ראשי בלב הגיאוגרפי של העיר ובלב התודעה שלה – ניסה משרד מוריה סקלי לתת מענה למגוון משתמשים ושימושים: לדיירי הבתים ברחוב ולדרי הרחוב, להולכי רגל, לרוכבי אופניים ולנוסעים בתחבורה הציבורית, ליושבי בתי הקפה ולקונים בחנויות. אם כן, מתוך שאין זה פרויקט חברתי מובהק ואין הוא דורש התערבות מפורשת למען מוחלשים, נשאלת שאלה: האם שליחותם הציבורית של אדריכלים ומתכננים אינה חובה המוטלת עליהם בכל פרויקט תכנון? אולי זו חובה שנשכחה בעידן שבו התכנון הציבורי מחזר אחר בעלי אמצעים.

הראיתי כאן כיצד עלו המושגים אדריכלות חברתית ואחריות חברתית בשתי תערוכות קודמות בגלריה בבית האדריכל. חלחול תוכן חברתי מסדרת התערוכות "מקומי" לסדרת התערוכות "מרחב", המייצגת את הזרם המרכזי של העשייה האדריכלית, אינו אפוא מקרי או חד-פעמי. אני מקווה כי המעבר מעמדה שוללת לעמדה מאפשרת ומזמינה עשייה חברתית אדריכלית, הוא ביטוי להשבת הדיון החברתי באדריכלות מן השיח הביקורתי התאורטי אל הזרם המרכזי של העשייה האדריכלית בישראל.

1. את הסדרה "מרחב", (היא כונתה גם הבינאלה הישראלית לאדריכלות) יצר ואצר אדריכל שלמה שפריר כבמה דו-שנתית קבועה להצגת פרויקטים אדריכליים לפני הציבור הרחב. "מרחב"2011 היא התערוכה השישית בסדרה.
2. התערוכה "הנוכחות הנשית באדריכלות הישראלית" הוצגה בחורף 2007 בגלריה בבית האדריכל. אוצרים: אדריכלים סיגל דוידי וסרג'יו לרמן.
3. אדריכלית ורד פלוק ועדו פלוק הציגו את התערוכה "אבן שפה" בסדרה "מקומי" בגלריה בבית האדריכל ב-2009. אוצרת: שלי כהן.
4. עותק של הסרט "שמלת בטון ומלט" מצורף לקטלוג התערוכה: "הנוכחות הנשית באדריכלות הישראלית: אדריכלות של נשים בישראל," בעריכת סיגל דוידי (הוצאת עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל, 2009).