במלחמת המפרץ הראשונה פרק הזמן מההתרעה עד נפילת הטילים הותיר רק בדוחק שהות לתפוס מחסה, והתעורר צורך להצמיד את המרחב המוגן למשתמש. כתוצאה מכך גובשה בישראל ב1992 מדיניות מיגון חדשה שעיקרה שילוב ממ"ד (מרחב מוגן דירתי) בכל דירה ובכל קומה בבניין חדש. מקלטי הבטון התכליתיים, שבעבר השתלטו על נתחים מן השטחים הציבוריים ובעתות שגרה שימשו אכסניה לפעילויות קהילתיות, נעלמו מן השטחים הציבוריים בשכונות חדשות, ותחתם נכנסו פירי ממ"דים לדירת המגורים.
במאמר זה שלי כהן וטולה עמיר טוענות כי המעבר להתבססות על מרחבים פרטיים מוגנים כרוך בהעברת האחריות להגנת האזרחים מידי הרשויות הממלכתיות לידיים פרטיות. בעבר הקצו הרשויות שטחי ציבור לבניית מקלטים שכונתיים ומימנו את הקמתם ואת תחזוקתם בעתות שגרה וחירום. בהדרגה הוסטה ההגנה האזרחית לטריטוריה פרטית למחצה – אל המקלט שבשטח המשותף לדיירי הבניין, אחר כך אל המרחב הקומתי בתוך קומות המגורים, ואל המרחב הפרטי – בין חדרי השינה בדירת המגורים.
לזכות הממ"ד ייאמר כי במצב חירום מתמשך הוא מאפשר שילוב מיגון ברצף החיים, מפני שהוא נוח לתחזוקה ושימושי. אך נראה כי יתרונו הכלכלי לקבלנים הוא זה שהפך את הממ"ד לפתרון גורף: שטח ממ"ד אינו מחושב כשטח עיקרי אלא כשטח שירות. הגדרה זו מקנה לבעליו פטור ממסים מסוימים ומגדילה את שטח הדירה. כך השכילו קובעי המדיניות לשלב אינטרסים ביטחוניים בכוחות השוק. קביעת פיקוד העורף שזמן ההגעה למחסה יקוצר חייבה להקים מרחב מוגן בכל דירה, ותכתיב זה מחולל שינוי דרמטי במבנה בית המגורים המשותף. מדובר במעורבות צבאית עצומה בבנייה אזרחית למגורים, והיא נעשית באמצעות תמריץ כלכלי – הגדלת שטח השירות בדירה למגזר הפרטי. זוהי עדות להתאקלמות מוצלחת של הצבא בכלכלת השוק שפשתה בישראל בעשורים האחרונים.
