סדרת התצלומים של קרן עמירן שצילמה את רחוב 'אחד העם' בערי ישראל, נקראת ככתב חידה חזותי. משחק זיהוי. הכלל הוא: 'התאם את התמונה לכתובת' הרגע המעניין הוא הרגע לפני התיוג אז מתעורר בצופה זרם האסוציאציות, הסטריאוטיפים, האפשרויות ומושגיו על אודות הסביבה הישראלית מתעמתים עם המציאות המצולמת. השאלה היא אם כן שאלה של זהות. אבל התשובה, המושהית באמצעות אופן התלייה של התצלומים וההכתובות מתחתחם, אין בה די, כי היא אינה מלמדת לסווג. האם נדע לזהות את טבריה כשנפגוש שוב צלום של אחד מרחובותיה? המציאות אפרורית יותר, מתבחנת פחות מהסטריאוטיפים, גוני הביניים משתלטים עליה. עמירן מפוררת את אשליית הידיעה מראש של המרכז את המרחב הסובב אותו.
המסגרת הקונספטואלית של העבודה עורכת הקבלה בין האופן בו מארגנות את המציאות שלוש מערכות סימנים: השפה הצילום והאדריכלות. סדרת הצילומים בוחנת את המונח "רחוב" כמסמן בשפה, וכצורת ארגון אדריכלית קונבנציונלית של המרחב הציבורי. העבודה מתקיימת גם מעבר להכללה המושגית. עמירן מתעניינת בפרטים: השילוט, המכוניות, אלמנטים ברחוב, ואף דמויות האדם מתפקדים כסימנים אנושיים. הם מצולמים מרחוק ומקיימים יחסים בינם לבין עצמם.
נקודת המוצא של עמירן – רחוב 'אחד העם' בתל-אביב – לא מופיעה בתערוכה אבל היא מובלעת בהנחותיה, ולכן יש מקום להזכיר את הרחוב המחבר בין שני סמלים של העיר. ראשיתו של רחוב אחד העם בתל-אביב לרגלי מגדל שלום, המגדל המערבי הראשון של תל-אביב, שהיה בזמנו סמל של קדמה, עירוניות, מודרניות. (ומזכיר היום את חוסר הרגישות לערכי שמור הסביבה), סופו במתחם היכל התרבות, במשכן שנעשה סמל של התרבות החילונית המערבית הישראלית.
ההבחנה בין תל-אביב, שאינה מצולמת, אך נוכחת כמקדם תרבותי, לבין שאר הערים, 28 במספר, שבהן מופיע רחוב אחד העם, יוצרת חלוקה בין מרכז לשוליים. עמירן מפנה את המבט אל השוליים היא מאפשרת נראות לפריפריה, למה שהוצא בעבר מהדיון האמנותי. בכך היא מצטרפת לקבוצת אמנים העוסקים בבניה, בפרברים ובשוליים. האם היא הופכת לאחת העם, או שהיא "יורדת אל העם"? האם היא נופלת למלכוד השכיח בניסיון לייצג את האחר, ומשמרת את יחסי הכוח בין המרכז לשוליים?
הגדרת העבודה מחויכת. התכונה המשותפת לקבוצת הרחובות: שמם, היא מקרית, לא מהותית. הקשר בין השם הפרטי לעצם הוא שרירותי. לא נרצה באמת לטעון כי יש משהו משותף לרחובות בקבוצה, אשר מבחין בינם לבין רחובות אחרים בישראל ומצדיק את שמם המשותף. אבל למרבית ההפתעה, על אף שרירותיות ההגדרה, יש דבר משותף לכל הרחובות המצולמים. אשר צבי גינצברג אשר במאמרו 'לא זו הדרך' משנת 1889 אימץ לעצמו את הכינוי 'אחד העם' (להדגיש שעמדתו אינה של סופר אלא של בן העם), זכה שכינוייו יוענק לרחובות קטנים, בעלי לא יותר משני מסלולי נסיעה, בדרך כלל חד סטריים, רחובות "עממיים". לא משתקפים בהם הבדלים חדים בין צפון לדרום, בין ישוב קטן לגדול, בין ישוב עני למבוסס, וכדומה. הם נראים כתצלומים של קבוצה אחת, של משפחה אחת, לעתים אף של רחוב אחד. הגדרת הקבוצה מכתיבה באופן פסוודו מדעי את פזור המשתנים הנבחנים על פני הארץ: כל רחוב בעיר אחרת. הפיזור אינו מבטיח אומנם מדגם מייצג אך מרמז כי מה שיופיע בתצלומים משקף אולי חלק גדול יותר של הסביבה הישראלית.
מהו מקור הדמיון בין התצלומים?
כל הצגה של סדרה מעודדת השוואה, ומבליעה טענות אודות אחידות ושוני. בחירת הצילומים מדגישה את האספקט המשותף להם שמכונן את הסדרה. המבט של עמירן מייצר סוג של דמיון. מתוך מגוון האפשרויות מוצג בדרך כלל הפריים הלקוח ממרכז חתך הרחוב, מן הכביש, מגובה העיניים, כך שהכביש נגוז אל מרכז הפריים. זוהי נקודת מבט שאינה של הולך הרגל. בתצלומים מפתח-תקווה, באר שבע וקריית ביאליק זווית הצילום שונה. המבט מופנה לצדו האחד של הרחוב. אם עמירן הייתה מצלמת את רחוב 'אחד העם' בחיפה כפי שהוא נראה מתחת לגלגלי מכונית ובבאר שבע, כפי שהוא נתפס מגג בניין גבוה, הדמיון היה מתמוסס. המציאות מצולמת מזווית רחבה ומיוצגת "כפי שהיא" כלומר ללא חתוכים דרמטיים וזוויות צלום חריגות. החזרתיות הסדרתית, נעדרת הנרטיב, משקפת ומעצימה את החזרתיות של הרחוב כתצורה המסדירה, מייצרת ומשעתקת את הסביבה. הצילום של עמירן מארגן את המציאות, ולכן מדגיש את אחדותה.
מהו הדבר אשר נתפס כאותו הדבר, או כדומה, במושאי הצילום, ברחובות השונים? האם הדבר הזה הוא האדריכלות העירונית? האם אלה המשתנים הכלליים של הסביבה: הצבעוניות, האור, ואלי אלה הן היחידות קטנות יותר, הפרטים החוזרים, באלמנטים ברחוב: ריצוף, עמודי חשמל ותאורה, פחי זבל, צמחייה? ואולי התשובה נעוצה באופן ההתקבצות של המרכיבים השונים?
בין כל תצלום אחד לתצלום אחר בסדרה יש משהו דומה, גם אם דבר זה אינו משותף לכל שאר התצלומים. בתצלומים שצולמו בראשון לציון, הרצליה, בית שאן רעננה ונתניה – אלכסוני חוטי החשמל חותכים את הפריים. בקריית ביאליק, אשדוד חדרה בת-ים וחולון, מופיע הבית המשותף שמראהו כקופסא על עמודים. חזיתו הפונה אל הרחוב שטוחה פשוטה ופונקציונלית. הרחובות בעפולה, רמת גן אשדוד ורחובות דומים בהעדר סימטרייה בין שני צדי הרחוב. הצמחיה, האלמנטים של התאורה, וגובה הבנייה אינם מתחלקים בצורה שווה ונפגעת תחושת הסדר וההרמוניה.
אני נזקקת כאן למושג ה"דמיון המשפחתי" של ויטגנשטיין כפי שהוא מופיע בספר 'חקירות פילוסופיות'. "כאשר מתקיימים יחסים של דמיון משפחתי כל התופעות מתייחסות זו לזו באופנים רבים ושונים. יש ביניהן יחסי דמיון וקרבה… אנו רואים רשת מסובכת של דומיות החופפות וחוצות זו את זו." באמצעות המושג "דמיון משפחתי" ויטגנשטיין מבקר את הקשר בין המושג לעצם. הוא מערער על הדעה הקדומה לפיה צריך להיות דבר מה משותף לכל מי שיש להם שם כללי משותף.לפי ויטגנשטיין, לא רק לכל הרחובות בעלי השם המשותף, אלא אף לכל הרחובות בכלל לא חייב להיות משותף. כי אין רשימת תנאים הכרחיים ומספיקים להגדרת המושג "רחוב". את ההגדרה מחליף המושג "דמיון המשפחתי".
מילון 'אבן שושן' מגדיר רחוב הוא "דרך סלולה בין שורות בתים להליכה ומעבר לאנשים ולכלי רכב". אך האם שביל צר בין בתים, סמטה, כמו 'אחד העם' בקריית ים, היא רחוב? האם כאשר רצף הרחוב נקטע, כפי שמסתמן באחד העם בעפולה, עדיין מתקיים המושג "רחוב"?
פרוייקט 'אחד העם' מעיד, אם לא על עם אחד, על משפחה חזותית עירונית אחת שחורגת כנראה מעבר לקבוצה הנבחנת. ומאפיינת את המרחב הבנוי הישראלי. לכן הוא מעורר שאלות על הממד החזותי ועל האסתטיקה של התרבות הישראלית. אם לדמיון בין התופעות העירוניות כפי שהן מופיעות בצלומיה של עמירן, אחראית האדריכלות, זה המקום להעלות כנגדה טענה. בישראל מספר מצומצם של טיפוסים אדריכליים שכיחים, מאכלסים מגוון גדול של צורות חיים. האדריכלות משמשת מיכל אחיד אשר אדיש להשתנות הקונטקסט, (מיקום, מידת העירוניות, משתנים סוציו אקונומיים של האוכלוסייה) אם צורות אדריכליות זהות: בתי רכבת ובנינים משותפים גבוהים מאכלסות שכונות יוקרה, כמו נווה אביבים בתל-אביב, ושכוני עוני, אם אותם סוגים אדריכליים נבנים ברמת אביב ג' ובאשדוד, אז הפער החברתי אינו משתקף בפער אדריכלי. אם כך האם האדריכלות היא שוויונית, עממית, משכפלת את תוצריה המשוכללים ביותר להמון כמו גם לבעלי הממון. או ששפתה דלה, השפעתה על דייריה קטנה וכוחה לעצב את הסביבה, ליצור הבדל, מוגבל?
ההסבר להתפתחותן של צורות אדריכליות מסוימות הוא מורכב. לדוגמה: טיפוס ה'בית המשותף' נוצר כתוצאה מהשתלשלות היסטורית מסוימת, מטעמים פוליטיים וכלכליים וכדי לענות על דרישות השוק. תכנון ריכוזי ממשלתי גיבש פתרונות אחידים כדי לשכן את גלי העלייה הגדולים בשנות החמישים והשישים. מאוחר יותר, הבניה הקבלנית בשוק הפרטי משכפלת טיפוס זהה בסטנדרטים שונים המאפשרים שנוי מחיר על פי מיקום. מאפיינים שונים (למשל המרפסות הסגורות) הנן תולדה של חקיקה. והחקיקה מושפעת מדרישות הציבור ומקונבנציות תרבותיות (למשל, מידת השימוש במרפסות).
התבוננות פרטנית בתצלומים מלמדת לא רק על דמיון אלא גם על שוני. מה שנתפס כדומה מתבחן בכל זאת לכמה צורות ברצף בין העירוני לפרברי. צורות אלה נבדלות בגובה הבנייה, צפיפותה ובשימושיה: קריית אתא, אזור, עכו, ואשקלון הפרבר הוא אוורירי. בתצלומים מערים אלו הכביש מתעקל באופן שמזכיר קונבנציה של ציורי נוף. הבתים הפרטיים מתפרשים על שטחים גדולים יחסית, מקורים בגגות רעפים ומהווים חלק ממרקם ירוק, בו הבניה אינה צפופה ואינה מאוד רגולרית. ברעננה וכפר סבא 'אחד העם' עובר באזורי מגורים ישנים בהם צפיפות הבתים הפרטיים מחזקת את רצף הרחוב, ויוצרת מרקם פרברי עירוני יותר. בשכונת חדשה באשקלון הצפיפות מדגישה את המודול החזרתי של הבנייה. בערים באר-שבע, חיפה חולון, רמלה ובת-ים מידת העירוניות גדלה, אבל זוהי עדיין עירוניות קלושה. בכל הערים רחובות 'אחד בעם' אינם ראשיים. בתים משותפים בני ארבע עד חמש קומות ניצבים בסמיכות לבתים נמוכים, המקורים לעתים בגגות רעפים. הם משלבים לעתים מסחר עם מגורים (רחובות, חדרה).
האם יש הבדל עקרוני בין מראה השוליים למראה המרכז? כאמור המרכז, רחוב 'אחד העם' בתל-אביב, לא מוצג בעבודה. הוא נתון לזיכרונו של הצופה. הביוגרפיה של הצופה מכתיבה את פרשנות העבודה. בעיני, אדריכלית ותל-אביבית, רחובות 'אחד העם' השונים נתפסים כמוכרים, הם אינם מייצרים זרות, אין בהם בטויי ל"אחר". הם בני משפחה חזותית אחת והם רוב בני המשפחה.( בניגוד למטפורה המרחבית של שוליים דקים ומרכז רחב).
עם זאת, רחוב 'אחד העם' בתל-אביב, עשיר יותר סגנונית ואינטנסיבי יותר עירונית משאר הרחובות המצולמים. הוא מתאפיין בסגנונות בניה שונים: אקלקטי ,בינלאומי (באוהאוס) ועכשווי. והוא מאכלס כמה פונקציות: מגורים המשולבים במסחר, מגורים המשולבים במשרדי עורכי דין וחברות כלכליות של הסיטי של תל-אביב, ומקטע המשמש למגדלי משרדים בלבד.
"אחד העם" הוצגה בגלריה 'קרו היינריך בל' בתל-אביב ברחוב נחלת בינימין, לא רחוק מרחוב אחד העם. התערוכה בקשה להפנות את מבטו של עולם האמנות הישראלי, הרפלקסיבי בדרך כלל, החוצה, אל המבנים הפיזיים בהם הוא מוכל. פרוייקט אחד העם מלמד כי גם אם מבחינת הפעילות התרבותית המרכז והשוליים נבדלים זה מזה, הרי הם פועלים מתוך מציאות פיזית אחת.
רחובות 'אחד העם' בישראל לא עוברים בשכונות יוקרה וגם לא בכפרים ערביים. הגדרת העבודה ממקדת את הפרוייקט בממוצע, בבנלי, באבני הבניין היומיומיות של המרחב החזותי. והבנלי מוצג באמצעים יומיומיים בתצילומי 'זירוקס' המסתייגים מהעושר של הדפסות הצילום האומנותי.
