הקטלוג מקומי מתעד עשר תערוכות ראשונות שהועלו בין השנים 2001 ל-2007 במסגרת סדרת התערוכות מקומי שהוצגה בגלריה ב"בית האדריכל" ביפו, משכנה של עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל.

סדרת התערוכות מקומי והקטלוג המתעד אותן מנסחים דיון מקומי חדש, המהווה אלטרנטיבה לתפיסת "המקומיות" באדריכלות הישראלית. תפיסת המקומיות באדריכלות הישראלית חתרה להשתלבות במקום על ידי גיבוש שפה אדריכלית צורנית שתתייחס לתנאים הפיזיים והתרבותיים הייחודיים לו, ושתמזג "עבר עם עתיד" ו"מזרח עם מערב". הפנייה אל המקום באדריכלות הישראלית הביאה בדרך כלל לאימוץ צורות אדריכליות מזרחיות בהשפעה של סגנונות אדריכלות מערביים ובתיווכם, באופנים ובאתרים שונים בתולדות האדריכלות בישראל. דרך אחת של מקומיות פנתה לבנייה הפלסטינית, שהייתה היא עצמה הכלאה של מסורות שונות ול"כפר הערבי" כאל מקור השראה; דרך אחרת ומאוחרת יותר הציעה ארכיטקטורה ים-תיכונית – גרסה של מקומיות המבוססת על שלילה כפולה של המזרח – הן של המזרח התיכון הערבי המאיים, והן של המזרח האירופי הגלותי.

מבחינה חזותית נבנתה האדריכלות המקומית בישראל על מילון צורני ועל רפרטואר חומרי בנייה מצומצם שנחשב אותנטי: פתחים קמורים, אמצעי הצללה, בנייה באבן ועוד, ועל מרקם בינוי המבוסס על מערך רחובות, כיכרות, סמטאות מוצלות, חצרות פנימיות ועוד. כלומר, המעשה האדריכלי של האסכולה המקומית תרגם שאלות של זהות לעיסוק תכנוני, צורני וסגנוני, ובו בזמן נמנע מההקשר הפוליטי של צורות אדריכלות אלה. כך שבעוד האוכלוסייה הפלסטינית, לדוגמה, נדחקה לשוליים, זכתה האדריכלות הערבית, במנותק ממנה, למעמד מיוחד באדריכלות הישראלית כאלטרנטיבה או כמקור השראה לאדריכלות המודרנית רבת-הפנים.

כך למשל, בתשובה לדיון המקומי הישן התערוכה בית יפו הזמינה את הצופים לשוטט בבית מגורים של פעיל פלסטיני, ולהאזין לשיחה ערה בין בעל הבית לבין חברו על הנגישות המוגבלת של פלסטינים לדיור ביפו. האמנים סאמי בוכארי ואייל דנון הקימו בגלריה מיצב ששחזר מהלך חיים יומיומי המתרחש באחת השבתות בבית משפחת שקר ביפו. בית ביפו העדיפה מפגש עם האדריכלות ועם תושביה הפלסטינים של יפו על פני הצגת החזון הים תיכוני והנדל"ני היהודי של האדריכלות החדשה ביפו.

כאלטרנטיבה לתפיסת המקומיות באדריכלות הישראלית, מקומי משיבה, אם כן, את ההקשר הלאומי, האתני והמעמדי אל הדיון באדריכלות, והיא עושה זאת קודם כול בהיותה פה לדיירי האדריכלות ולמשתמשיה, שהושמטו מן הדיון הצורני המסורתי באדריכלות.

אדריכלות בין אמנות לחברה.
סדרת התערוכות מקומי פועלת מתוך תחום האדריכלות, ומתווכת בינו לבין האמנות החזותית ובינו לבין מדעי החברה. זהו תיווך כפול הן מבחינת התוכן, המשלב נושאים חברתיים באדריכליים, והן מבחינת הצורה, המשלבת אמצעי תצוגה ואובייקטים מעולם האמנות בתערוכות אדריכלות. משתי הבחינות, מייצר התיווך בין תחום לתחום ובין מדיה למדיה ערך מוסף קודם כול עבור מחקר האדריכלות, וכתוצאה מכך עבור שני התחומים האחרים.

מדעי החברה בישראל מרבים לעסוק ביחסי הכוחות בין יהודים לערבים, בין מזרחים לאשכנזים, ובין עשירים לעניים. בהשפעת המחקר החברתי בחנה התערוכה הפרדה נושאים אלה במרחב, והעלתה את הטענה כי התיחום המרחבי והפיזי מצליב בו בזמן סוגים שונים של יחסי כוח חברתיים. אלא שעל פי הפרדה, האדריכלות לא רק משקפת מצב חברתי לא שוויוני, אלא יש לה חלק בייצור הקיטוב והשיסוע בחברה הישראלית.

רבות מן התערוכות במקומי היו תערוכות צילום. הצלמים שהציגו בהן – יאיר ברק, טל גרבש, עמית גרון, אייל דנון, יעקב ישראל ואורית סימן-טוב – מתעדים את המרחב המתהווה ללא הפסק בישראל, ועבודתם במקומי משתייכת לצילום הביקורתי שמשגשג בישראל בעשור האחרון. ההקשר האדריכלי שהציעה מקומי לתצלומים הציג את המרחב הניטרלי לכאורה כתוצר של תכנון, והעניק לתצלומים עוצמה ביקורתית ורובד נוסף של תוכן.
מקומי עסקה, אם כן, באופנים שבהם האדריכלות מעצבת מציאות, משעתקת יחסי כוח ומשפיעה מתוך כך על חיי היומיום של המשמשים בה. אולם לעומת ביטויים אלה לכוחה של האדריכלות, חשפה מקומי בכמה תערוכות את כפיפותה של האדריכלות למוקדי הכוח בחברה. האדריכלות הוצגה כמשרתת את כוחות השוק, את הקבוצות החזקות שבו או את מוסדות השלטון, וכתוצאה מכך הודגשה חולשתה והיעדר האוטונומיות שלה.

מקומי מפענחת את הקוד של תופעות מקומיות במובהק שהפכו לסימן היכר של הסביבה הבנויה בישראל ומייצגות מתוך כך מערכות שלטוניות ומקצועיות. הדיון המקומי החדש שמציעה סדרת התערוכות, נותן אם כן למקומי פירוש רחב, שמכוון לחיפוש אחר מקורן של תופעות אדריכליות בתהליכים חברתיים וכלכליים ובהליכי תכנון בישראל.

הגלריה כמרחב ביקורתי
מהלכים תיאורטיים בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים הרחיבו את הדיון בתרבות, והובילו להדגשת יחסי הכוח הקשורים בה ולהבלטת גורמים כמו שונות תרבותית. הדבר תרם באופן ניכר הן למחקר החברה והתרבות בישראל, והן למפנה פוסטמודרני ופוסט-קולוניאלי במחקר האדריכלות הישראלית. מקומי הצטרפה לדיון החברתי באדריכלות ובנושאים רבים אף הובילה מפנה זה. יחד עם זאת ולמרות התחזקות הזרם הפוליטי בתחום מחקר האדריכלות, מרבית האדריכלים עדיין אינם רואים בדיון האתי דיון עקרוני לפרקטיקה האדריכלית, או כפי שניסחה זאת חוקרת האדריכלות ד"ר אלונה נצן-שיפטן: "מדברים הרבה על פוליטיקה, אבל אדריכלים לא מרגישים שזה מדבר עליהם, על מה שהם עושים – על אסתטיקה", ולכן, דווקא מאחר שמקומי מעדיפה את הדיון בממד האתי על פני הצגת הממד האסתטי של האדריכלות יש חשיבות מיוחדת לכך שמקומי הוצגה במשכנה של עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל, ולכך שהיא פנתה ישירות לקהל שאינו משוכנע בהכרח בתפקידו החברתי של האדריכל.