התערוכה קביים מציגה בבואה של התנהלות במרחב אורבני, וממחישה את הדיאלוג הבלתי פוסק בין הפרט לבין סביבתו. היא מספרת כמה סיפורים של שיטוט עירוני דרך מרחב וזמן. במרכזו של כל סיפור עומדת דמות עירונית שזרם המחשבות שלה מקביל למסלול הגיאוגרפי-חזותי שהיא עוברת בעיר לונדון. המסלולים – טקסטואליים וחזותיים – מקבילים ומתנגשים לסירוגין.

הפרויקט החל בהתכתבות בין האמנית גילה קפלן לבין הסופר סמי ברדוגו1, והמשיך בניסיון ליצור סינתזה בין הממד החזותי-צילומי לבין הממד הטקסטואלי-ספרותי, כך ששני היוצרים ושתי המדיות ישרתו זה את זה ויאפשרו קריאה אחרת הן של הטקסט והן של הדימוי. יצוין כי היצירה המשותפת לא היתה אפשרית אלמלא נכונותו של כל אחד מהיוצרים לאפשר חלון הצצה לתוך עולמו של האחר.

בתערוכה הוצגה סדרת ספרים שעברו עיבוד שיתאים אותם להצגה ולהצבה בחלל הגלריה.2 השיטוט המתואר בסיפורים שונה מזה של המשוטט המודרני, ה-flaneur בן המאה התשע-עשרה, הבוהמיין או הגנדרן, האומן או ההולך בטל, המהלך ברחובות העיר הגדולה ללא תכלית, ושואב הנאה אסתטית מהתבוננות בהמון השוקק; המשוטטים המאכלסים את עלילת העיר המוצגת בתערוכה הם דמויות שוליים אנונימיות: עובדי המשרדים הגדולים והחנויות הקמעונאיות, ודיירי דירות המגורים הקטנות, שמרכיבות את הרצף האורבני, והשיטוט שלהם הוא מגומגם: הם מעדיפים את השהיית התנועה ואת זווית הראייה המוגבלת על פני ההתרחשות הדינמית, המיוחסת בדרך כלל לכרך המודרני, כי דווקא הנייחות, המוגבלוּת והצמצום מעניקים להם אשליה של שליטה במרחב. מתוך הלך רוח זה קיבלה התערוכה את שמה – קביים.

דימוי הבית על כלונסאות/קביים, ביתן השמירה הצופה על תנועת הרכבת, פותח את התערוכה, והופך לנוכחות פיזית המתבוננת אל העיר. גם הדימויים האחרים בקביים הם בבחינת המחשה של גיבורי הסיפורים, אתרים במסלול ההליכה או השהות שלהם, או מקומות שאליהם התבוננו. הדמויות המתוארות בסיפורים, אינן נוכחות, אם כן, בתערוכה בגופן אלא במבטיהן אל העיר – המבט המושפל של היושבת על ספסל בגן הציבורי, או מבטו של הצופה מן הגשר המסדר בעיני רוחו את קהל הנוסעים במעבורת.

גיבורי הסיפורים בקביים "גרים בתוך עצמם" – כל דמות כלואה במרחב הפסיכו-גיאוגרפי שלה, ויציאתה מן המרחב הפרטי אל המרחב הציבורי היא חלקית. הגיבורים מלאי מחשבות עד כדי אובססיה, והמקומות המשמשים רקע לשגרת יומם החוזרת ונשנית, משקפים אותם – גדושים בפרטים וסוגרים עליהם, לא מאפשרים להם להימלט מפני עצמם.

התערוכה ממחישה, כאמור, את הדיאלוג בין היחיד והמרחב הפרטי הסובב אותו לבין המרחב הציבורי. כך, למשל, מול תצלומי הכיכר העירונית תלוי תצלום הספה הביתית ועליה יושב גיבור הסיפור מלכה עדינה, ומחשבותיו נודדות במסלול היומיומי בין ביתו לחנות הקטנה לצורכי צילום שבה הוא עובד.

הסיפור מקומי מציג ריבוי קולות של עוברי אורח המזדמנים לכיכר Canary Wharf בלונדון על רקע פסיפס של תצלומים מהכיכר. כמו שאר הסיפורים בתערוכה, הוא מוצג על פי עיקרון צורני ברור: מבט-העל הוא המעצב את העבודה. קפלן צילמה את הכיכר ממרומי מגדל, באופן מופשט המציג אותה כתוכנית או כמודל אדריכלי. היא פירקה את דימוי הכיכר ל-31 תצלומים חלקיים, והרכיבה אותה מחדש בתחביר שנקבע על-פי סדר הצילום. התצלומים מקפיאים את מהלך החיים בכיכר במשך שבע דקות רצופות, אך הקיטוע המכני של הצילום והריצוף של הקיר/הכיכר ביחידות חוזרות מגבירים דווקא את קצב התנועה האנושית במקום. מבט-העל נפרש אנכית על קיר בגלריה, ומייצר מחדש את המרחב הציבורי בתוך חלל התצוגה כמרחב מקוטע ואובססיבי.

במאמרו על מגדל אייפל כתב רולאן בארת3 כי המבט ממעוף הציפור, מבט-העל ממרומי המגדל, עושה הפשטה של המציאות ומזמין קריאה פרשנית שלה, קריאה שמקבילה ללא הרף בין המראה המתגלה לבין המידע על אודותיו. העבודה מקומי מרחיבה את הפרשנות של המרחב הנראה אל התחום הפסיכולוגי והאנושי. ללא כל ייחוד אנושי הולכי הרגל הופכים בה למקבץ של נקודות במרחב, ולעומת זאת, קולם האישי מתגלה במחשבותיהם, שנכתבו למעשה על ידי ברדוגו, הודפסו ונתלו על הקיר לצד תמונת הכיכר. הפרגמנטים של זרמי התודעה מספקים הצצה אל עולמות מחשבה המתקיימים זה לצד זה, ומשקפים טווח אפשרויות אנושיות: מהפרטי והקטנוני הטרוד בביקורת עצמית, בגוף, ביחסים אנושיים, בעבודה ובפרנסה, ועד למשוחרר ולספקני המתלבט בשאלות של תרבות פופולרית ושל שפה, ובתופעות חברתיות ופוליטיות.

העבודה 28-70mm 1:35-4/8 MD ZOOM של גילה קפלן היא הבסיס הרעיוני לסדרת הסיפורים. היא מתארת חללים אדריכליים לא על פי מתווה גבולותיהם הפיזיים ולא באמצעות תוכניות המבנים המוצגים, אלא דרך ההתייחסות האנושית אליהם. המרחב נוצר מרשת של מבטים בין האנשים לבין עצמם, וביניהם לבין האובייקטים במרחב. העבודה מציגה תנועה אנושית במקומות שונים בעיר לונדון: מספרה, מנהרה תת-קרקעית, חנות ספרים, סופרמרקט, קפטריה של בית ספר, גלריה, רכבת ותחנת אוטובוס. המרחבים המתוארים הם שקופים, פעילים, גמישים ומשתנים על פי המקבץ האנושי המאכלס אותם. אף על פי שהאנשים שצולמו ניצבו במרחקים שונים מן המצלמה, גודל הדימויים בעבודה דומה, ומשום כך המיקום של המצולמים מזוהה על פי החדות המשתנה של הדימויים.

הדינמיות של הצפיפות האנושית במרחב מתורגמת בחלל התצוגה לערמות של דימויים אנושיים שבהם מוזמן הקהל לעשות מעשה: לקחת דימוי, בבחינת איש לוקח איש, עד שלא יישאר דבר.