לקול הצלילים האחרונים של חגיגות שנת המאה לתל-אביב יפו, מנסה התערוכה עשרה מבטים מיאפא/יפו אל חגיגות המאה לברר כיצד התקבלו החגיגות ביפו ואילו תחושות עוררו.
לרגל התערוכה רואיינו עשרה יפואים, ערבים ויהודים. מהם שנולדו בה, מהם שמתגוררים בה ואחרים פליטים שגלו ממנה למקומות אחרים. תחושותיהם ועמדותיהם כלפי החגיגות כפי שבאו לביטוי בראיונות נעו בין אדישות להיעדר שייכות, ולמחאה על הבזבוז והראוותנות שבפסטיבל המאה שרק מדגישים את הזנחת הבעיות העירוניות העקרוניות לתושבי יפו: צווי הפינוי וההריסה, הג'נטריפיקציה ועליית מחירי הדיור, ייהוד העיר, דרישות נוקשות לשימור ושיפוץ מבנים, הזנחה ועוני.
הצלם והעיתונאי מוחמד באבאי והצלמת והפעילה החברתית אנה כהן-ינאי ראיינו את עשרת המשתתפים וצילמו את דיוקנם, ולאחר מכן פנו לצלם את פרשנויותיהם לדברי המרואיינים. הדיוקנאות של הדוברים וציטוטים מדבריהם תלויים על קירות הגלריה ומפנים את הצופה אל שולחנות עגולים במרכז החלל. לכל מרואיין מוקדש שולחן עליו נפרשת סדרת צילומים המעניקה לראיון הקשר ופרשנות חזותית. בישיבה סביב השולחן ניתן לקרוא את הראיון במלואו. החומרים החזותיים והכתובים, המסרים הגלויים והסמויים, ההקשרים והפרשנויות, מבקשים להתרחק מזחיחות הדעת שהפגינה תל אביב בשנת חגה ולהמחיש את המצוקה של תושבי העיר יפו, שמהווה חלק משמה של תל אביב-יפו, אך אינה חלק מסדר היום שלה.

אבו ג'ורג' שיבלי ומוחמד אגואני מבטאים בראיונות עמם תחושה שתנופת הפיתוח ביפו היא למעשה לעג לרש ונעשית על חשבון טיפול עומק במצוקות הדיור והחינוך בעיר. שיבלי מסתייג מהפיתוח העירוני המסיבי של הנמל ופארק מדרון יפו ותוהה מה מידת התועלת שלהם לרוב הפלסטיני העני ביפו. הצורך הדחוף ביותר של תושבי יפו הפלסטיניים הוא במגורים ברי השגה בקרב קהילתם, הוא אומר, ואילו הפיתוח משרת בעיקר את האינטרסים של אוכלוסיה יהודית בעלת אמצעים היכולה להרשות לעצמה לרכוש ולשכור דיור ביפו נוכח המחירים המאמירים. כהן-ינאי מצלמת פנורמה של פארק מדרון יפו. נוף הדשאים המוריקים של הפארק החדש מגמד את בתי יפו ומטשטש את השוני והפערים שבין תל-אביב ליפו.
מוחמד אגואני, מתקומם ומתריס כנגד ההזנחה המתמשכת של מתחם 'הגטו' – קומפלקס בנייני הדיור הציבורי שברחוב שם הגדולים- על ידי עיריית תל אביב והחברה העירונית-ממשלתית חלמיש. הוא מבקש להציב גבול בין יפו לבין תל אביב אך באותה נשימה הוא חותר לחצות את הקווים לתוך תל אביב, לדבר, לשיר, לדובב את הכאב ואת העוול, "ללכת לרודן ולהגיד לו שהוא רודן". כהן-ינאי ובאבאי מתעדים את הפנים הרבות של ההזנחה והעוני בתוך מתחם 'הגטו'.

געגועים ליפו וגאווה על העמידה של תושביה בקשיים מציעים מרחוק שני פליטי העיר מ- 1948.
ח'מיס קאמל סעיד חדד נולד ביפו, עזב עם משפחתו ב-1948 וכיום הוא חי כפליט בעמאן בירדן. הוא מחזיק ברשותו את קושאן בית משפחתו ביפו – בית קומתיים שעמד בגבול המערבי של פרדס דקא. בראיון שנערך עמו במהלך ביקור שערך בעיר, הוא ממקם מחדש את ביתו ההרוס בג'בלייה, "בין שני עצי הג'ומס". פליטותו של קאמל סעיד חדד מסומנת בהיעדרו של השולחן העשירי.
גם עיסא דביט נולד ביפו ועזב אותה עם משפחתו לרמלה כשהיה בן חמש, מעט לפני המלחמה. כמה מבנותיו מתגוררות כיום ביפו. ממקום מגוריו ברמלה הוא קורא להיצמד לאדמת יפו: למרות מחירי הקרקע המאמירים ועל אף הקשיים הכלכליים, הוא מבקש מתושבי יפו לא למכור את אדמתם ליהודים אלא להמשיך ולפתח בה את קהילתם. משפחת דביט, כמו משפחות רבות ביפו, מפוצלת בין יפו ורמלה. בתי ההורים ובתי שתיים מבנות המשפחה מצולמים בשתי הערים והם עדות להיצמדות – הן בבניינים פלסטינים, הן בבנייני שיכונים. הבניינים הפלסטינים משקפים יופי אדריכלי מתפורר, אלתורים במלאכת השיפוץ לאורך השנים ואף הומור מתריס ככלי המאפשר היצמדות.

מתוך יפו, מעידים המרואיינים על הקושי להיאחז ביפו, וכיצד גזרות השלטון משפיעות על חיי היומיום שלהם. כך, ג'מאל חאמד מתאר כיצד היעדר התכנון ביפו לא אפשר לו ולאחרים לבנות בהיתר בעיר עד סוף שנות השמונים. היום אמנם ניתן להוציא היתרי בניה ביפו, אבל רק בסטנדרטים גבוהים של גימור על פי דרישות השימור של העירייה. דרישות אלה מייקרות את הבנייה מעבר להישג ידו של ג'מאל ושל רבים מתושבי יפו הפלסטינים שאינם יכולים לעמוד בהם. המשא ומתן של חמאד עם הרשויות מתקיים בצל דרישות המאיימות להשחית את מרקם השכנות בסביבת מגוריו ובצלו של איום מתמיד בצו הריסה. מוחמד באבאי מצלם את ביתו של חמאד מלמעלה, מראש מגדל דיור מוגן המיושב בקשישים יהודים בלב רחוב יפת. המבט המנוכר והאנונימי מלמעלה משחזר את המבט של הרשות המקומית אשר עוקבת באמצעות תצלומי אויר בתדירות גבוהה אחר הפרות הבניה של תושבי יפו.

אסתר סבא מעידה על תהליך חוקי נוסף המאיים על סיכויי ההישרדות של תושבי יפו; מנהל מקרקעי ישראל מוכר את נכסי רשות הפיתוח (בהם מבני מגורים של פלסטינים רבים שהוגדרו בחוק ב 1950 כנכסי נפקדים), במכרזים לכל המרבה במחיר, לעיתים עם הדיירים המוגנים בתוכם וזאת בטרם נמצאו פתרונות דיור הולמים לדיירים אלו. סבא עצמה נאבקה בהצלחה בצו פינוי מביתה בתמיכת ארגונים חברתיים. הבנייה המאולתרת של בית סבא מצולמת על רקע בניינים חדשים שהוקמו בתהליך זה.

אולם גבולות יחסי הכוח בין ערבים ליהודים ביפו אינם כה חד-משמעיים. נדיה, עטוית חיג'אב, נוסעת בג'יפ ברחובות של תל אביב ומתריסה באמצעות השלוב בין דתיותה, אורח חייה המודרני וזהותה המגדרית והלאומית – כנגד דעות קדומות ביחס לנשים מוסלמיות ביפו. כהן-ינאי ובאבאי בתצלומיהם מפנים את מבטם אל המימד הדתי בחייה.
גם נטלי לוי שגדלה ביפו מתארת את חייה בתוך צומת מגדרית-אתנית סואנת. ההזנחה, האלימות והפשע ברחובותיה של יפו פוגעת, לדבריה, לא רק בערבים אלא גם בקבוצות היהודיות החלשות שחיות בה, לרוב מזרחים. לוי מתארת חווית אי ביטחון של נשים במרחב הציבורי, כמו למשל בשדרות ירושלים האפלוליות בלילה, שהן היפוכן של השדרות המוארות ומלאות החיים בלב תל אביב. לוי עצמה עזבה את יפו ועברה לגור בתל-אביב.

יוסי לוס בחר לגור עם משפחתו בבית דירות פשוט ביפו שבו חיים יהודים וערבים. הוא אינו מתכחש לכך שהנוכחות שלו בעיר היא חלק מתהליך של ג'נטריפיקציה וייהוד, אולם הוא ובת זוגו התעקשו להכניס לחיי היומיום של משפחתם את המציאות של כאב ותקווה בחיים משותפים של פלסטינים ויהודים בערים מעורבות. הוא שותף במאבק נגד הריסות ופינויי בתים ביפו ובעד מדיניות דיור שתתמודד עם מצוקת הדיור של ערבים בעיר במסגרת 'הועדה העממית היפואית לזכות לקרקע ולמגורים'. כהן-ינאי ובאבאי בחרו להראות סביבות מגורים נטולות נופך היסטורי ואדריכלי ממזרח לרחוב יפת, שם חיים יהודים וערבים הן בבנייני שיכונים והן בבתים פלסטינים.
את שמעון עמר קשה למקם באחד משני צידיה של ההבחנה בין יהודים לערבים ביפו. הוא בונה בית מידות לו ולכל משפחתו ברחוב קדם, ולכן הוא שותף לתהליך המייהד את העיר ומייקר את נכסיה. מנגד, תחושותיו וזהותו מעידות על אופציה אחרת, מלאת תקווה לחיים משני עברי המתרס הלאומי. הוא יליד יפו ומספר כיצד ינק כעולל משדי שלוש נשים – יהודיות וערביות. הערביוּת היא נדבך מובהק בזהותו – הן בהיסטוריה המשפחתית שלו והן בחיי היומיום. הוא אינו פעיל חברתי במסגרות מאורגנות, אך יצא להגן בתקופת האינתיפאדה האחרונה בגופו "על הבית שלי, על השכן שלי, על האח שלי". בצילום דיוקנו ביקש לשלב תמונת דיוקן של ידידו שיח' באסם אבו זייד.

מוחמד באבאי ואנה כהן-ינאי מפנים אל יפו עשרה מבטים. עשרה יפואים בעבר ובהווה משיבים לעברם מבט. התצלומים והראיונות הם עדות ליחסי כוח בין תל אביב ליפו, בין יהודים לערבים, בין שלטון לאזרח, ולא פחות מכך עדויות לדרכים שונות ונפתלות של מחאה, של הישרדות של ערעור וחתירה כנגד אותם יחסי כוח.