התערוכה "להזיז את כביש החוף" של אדריכלית הנוף והאמנית רלי דה פריס עוסקת במפגש של ג'יסר א-זרקא, הישוב הערבי המוסלמי הממוקם בקו חוף, עם  כביש החוף הבינעירוני המכונה גם כביש מס' 2. מקטע כביש החוף התוחם את ג'יסר ממזרח לה, נסלל בתוואי המתקרב אל היישוב במעין כיפוף, על אדמות הישוב שהופקעו לצרכי ציבור, בשנים 1967-1970. על פי אנשי נתיבי ישראל  ומהנדס הישוב, סלילת הכביש בתוואי הנוכחי, נבעה מניצול  סלע הכורכר כמצע לכביש, בלא צורך לרדת ממנו אל אדמות הביצה. זאת אף שבהמשך "יודעת" הדרך להתרחב מזרחה ולהיסלל על תשתיות שנבנו במיוחד עבורה.

רלי דה פריס בוחנת את תוואי כביש החוף בהקשרים פוליטיים ותכנוניים רחבים ומצביעה על היותו מפגע סביבתי וחברתי. שכן מצד אחד מתקרב הכביש פיסית אל היישוב אך מנגד הוא מונע את ההתפתחות הכלכלית והחברתית של הישוב שהוא הצפוף ביותר בישראל. הכניסה הראשית לג'יסר היא מכביש 4, דרך פתח צר (חקלאי) מתחת לכביש החוף שמגביל את אפשרויות גישת התחבורה הציבורית ליישוב. ניסיונות חציית הכביש הסואן על ידי תושבי ג'יסר גבו כבר אבידות רבות בנפש. תוואי הכביש מותיר את היישוב העני לכוד למעשה במובלעת, תחום על ידי שני ישובים מבוססים: מדרום לו הקימה מולו קיסריה סוללת עפר (שזכתה לחשיפה רבה), ומצפון לו נמנעת התפשטותו על ידי מיקומה של שמורת הטבע של נחל תנינים הגובלת בשטחי קיבוץ מעגן מיכאל. דה פריס מפרשת את תוואי כביש החוף באזור ג'יסר כביטוי לאפליה מצד המדינה, באמצעות תכנון תשתיות במרחב, כלפי יישוב ערבי פלסטיני שהוא כיום בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי בישראל.

הרעיון "להזיז את כביש החוף" נשמע אמנם כשינוי סדרי בראשית או כפרובוקציה, אך למעשה הוא עולה בהזדמנות קריטית כאשר נבדקות אפשרויות מרחביות חדשות עבור הישוב במסגרת תכנון מקיף, הכולל הן את שדרוג כביש החוף בתוואי הקיים הבעייתי ובהוצאה ניכרת, והן תוכנית מתאר חדשה לג'יסר. בשונה מתערוכות אחרות בסדרה "מקומי", דה פריס אינה מסתפקת בעמדה ביקורתית אלא מציעה חלופה תכנונית לתוואי הכביש אותה היא מכנה "גשר התכלת". הפיכת הכביש לגשר ליד ג'יסר תאפשר כניסה רחבה ומכובדת לישוב אשר בקרוב יוכרז כעיר, תשחרר את מערך המים העשיר באזור ואת שביל ישראל אשר נחסם היום באתר על ידי כביש החוף. תוואי הכביש החדש שמתכננת דה פריס אינו דורך על שמורות טבע, על שטחים יצרניים, או על הרחבות שמתוכננות עבור ישובים אחרים. אלא הוא מתעקל בתמונת ראי לעיקולו הנוכחי ומצרף מתוך כך לג'יסר אדמות מופרות (שאינן פוריות) בבעלות מעורבת, שמוצפות עד כה במי ביצה כל חורף מחדש. דה פריס מאפשרת אם כן לג'יסר להתרחב מזרחה ולפתח אזור מגורים ייחודי המשולב בביצה מבוקרת.

על שולחן התערוכה דה פריס שוטחת את טיעוניה אחד אחד: הנה הכניסה הצרה; ראו עד כמה קרוב האוטובוס אל בתי הכפר; שימו לב לצפיפות הבתים; הביטו אייך מבצבצת הביצה בחורף; הקשיבו בבקשה לדברי האב שבנו ובתו נדרסו בכביש (בעבודת הוידאו המוקרנת  על השולחן); הצטרפו עימי להליכה עם נשות הכפר ושמעו על קשיי התנועה היומיומית שלהן במרחב (בעבודת הוידאו המוקרנת על הקיר); האם אינכם רואים שנעשה כאן עוול?

דה פריס פונה להגינות שלנו ולשכל הישר של המתכננים מתוך אמונה בכוחו של תכנון נאור לפתור בעיות, לתקן עוולות ולרתום אפשרויות סביבתיות לרווחת חיי הקהילה. ההצעה שלה  עצמה מבשרת את הפיכת ג'יסר מגטו מוחלש לאי ולמרכז אקולוגי סביבתי המנוהל על ידי תושביו.