מהתנגדויות לתכנון: שלושה רגעים של תכנון אלטרנטיבי
מעורבותו של התושב בתהליך תכנון המרחב העירוני אינה מוטמעת לתוך ההליך התכנוני אלא בשלב הגשת התנגדויות. תכנון המרחב הוא מעשה תכנוני מורכב וארוך בו שותפים גורמים מקצועיים רבים ובידיהם הכוח להשפיע, לקדם ולאשר תכניות. לאחר סיום הכנת תכנית להפקדה, הנכונות לאפשר לציבור להשמיע ביקורת ורעיונות חלופיים ש'יקלקלו' את התכנון, מצומצמת מאוד. ואכן, שנתון התכנון מראה שמתוך סך כל התכניות שלא אושרו ב-2012, רק 3% נדחו בעקבות התנגדויות. מכאן שכוחו של התושב להשפיע קטנה עד מאוד. התושב, אפשר לומר, מודר מהשתתפות בידי הכוחות המעצבים את מרחב חייו.
התערוכה מציגה מקרים בהם קבוצות תושבים, אנשי מקצוע וארגוני חברה אזרחית, הניעו מהלכים תכנוניים בהם הציעו פרשנויות וחזונות חלופיים ומתחרים למרחב העירוני, השונים מאלו שהובילו הרשויות או יזמו כוחות השוק. בשלושת המקרים המוצגים הצליחו קבוצות תושבים לשנות את הסיטואציה התכנונית באמצעות יוזמה של תכנון אלטרנטיבי. בשלושה אתרים המצוקה המרחבית, ואולי דווקא ההון האנושי של התושבים, הולידו פוטנציאל לשינוי מרחבי מלמטה. התערוכה מציגה הן את תהליכי ההתארגנות של התושבים והן את תוצרי התכנון של מהלכים אלו: תכנית בניין עיר אשר קיבלה תוקף בשנה שעברה, מסדירה את הבינוי הקיים בשכונה בירושלים המזרחית ומוסיפה אפשרויות בנייה בעתיד; פארק פתוח שנבנה במקום מגדל; והצעת תכנון אלטרנטיבי לשכונות דרום תל-אביב שאתגרה את תכנית המתאר העירונית והשפיעה עליה, ולו רק בשוליים. התערוכה מבקשת לבחון תהליכים אלו לאחר שהגיעו למיצוי בדרגות שונות של הצלחה. הפעילים שלקחו חלק ביוזמות השונות מבקשים לפתוח דלת אל מעוזי קבלת החלטות התכנוניות, הם קוראים לרשויות התכנון להקשיב לתושבים, לשקול בכובד ראש את ההצעות התכנון שלהם ולסייע בידם לפעול.
פארק קרית ספר שנפתח ב-2013 במרכז תל אביב הדל במרחבים ירוקים, מסמל מאבק מוצלח של קבוצת תושבים נחושה ומקושרת לשנות תכנון מקומי וממוקד ולהפוך תכנון של מגדל לפארק ציבורי. תושבי המקום שסימנו מגרש ריק למחצה כסיכויים האחרון למרחב קהילתי ירוק, נקטו באסטרטגיות שונות על מנת לשנות את ייעודו. הם ארגנו הפגנות וכנסים, פעלו והצליחו לשמר מבנה במגרש כאתר מורשת ועשו שימוש קבוע במגרש החצץ כפארק הלכה למעשה, במשך שנים. מאבק רב השנים ורב הפנים והיוזמות זה זכה להצלחה גדולה כאשר העירייה נעתרה לתושבים, הפכה את עמדתה וויתרה על האינטרס הכלכלי לטובת רווחת האזרחים. הפלטפורמה הציבורית שנוצרה המשיכה גם למעורבות צמודה בתכנון הפרטני של הפארק וסגרה למעשה את המעגל התכנוני.
בשונה מתכנון פארק קרית ספר, התושבים שהתארגנו ויזמו תכנון אלטרנטיבי בשכונות הפלסטיניות של מזרח ירושלים משתייכים לקבוצה מוחלשת: היוזמה להכנת תוכנית מס' 9713 לאזור אל-אשקרייה בשכונה בבית-חנינא שבצפון ירושלים, שאושרה בשנת 2012, הייתה של תושב אחד. בעקבות הריסה חלקית של ביתו, הוא החליט לצאת לפעולה, ארגן את שכניו אשר כנגד בתי המגורים שלהם היו תלויים צווי הריסה, וביחד פנו אל המינהל הקהילתי של השכונה בבקשה כי ילווה אותם בבחירת אדריכלית ולאורך תהליך התכנון. סופו של המהלך היה, כאמור, באישור תכנית שמסדירה את הבינוי הקיים בשכונה ומאפשרת תוספות בנייה בעתיד. יוזמות התכנון במזרח ירושלים נוגעות אם כן למצוקת הדיור, לתשתיות הלקויות, ולמחסור עצום בשטחי ציבור בשכונות הפלסטיניות. אלו נובעים מכשל תכנוני ממושך ומהעדר פיתוח, המונחים על-ידי מדיניות ממשלתית ועירונית ארוכת שנים, שנועדה לחזק שליטה ישראלית בשטחים הכבושים. עם זאת, בשנים האחרונות מסתמן שינוי בגישת מוסדות התכנון המגלים פתיחות מסוימת כלפי יוזמות תכנון של תושבים בירושלים המזרחית. אדריכלית אפרת כהן-בר מעמותת במקום ואדריכלית איילה רונאל מנתחות יוזמה זו ויוזמות נוספות ומציעות דרכים מפורטות לסייע במימושן באמצעות מה שהן מכנות "תכניות בנות מימוש".
בשונה מפרויקטים של תכנון אלטרנטיבי אשר במרכזם יוזמה של תושבים המתמקדים במרחב המידי שלהם, בין אם מתוך מצוקה קשה ובין אם מהצורך לשפרו, מציג פרויקט 'דרום העיר לאנשים' תכנון המאתגר את התכנון הסטטוטורי העירוני באזור נרחב הכולל את מחצית שטחה של תל-אביב. תכנון אלטרנטיבי זה מבקש להנכיח ולצאת כנגד דפוס ההזנחה המלווה את העיר תל-אביב מראשיתה – ההזנחה של דרום העיר. אמנם, גם כאן מדובר על קבוצה בעלת יכולות ומשאבים שאולי אינם זמינים לכלל האוכלוסייה, קבוצה שאף קיבלה סיוע מהחברה להגנת הטבע – אחד מארגוני החברה האזרחית הבולטים בשדה התכנון האלטרנטיבי, אך פעילותם, שנעשתה בהתנדבות, שואלת שאלות מהותיות על תכנון המרחב העירוני בכללותו ועל הכוחות המניעים אותו. בסדרה של מצגות שהוצגו לקבוצות תושבים והופצו ברשת, הציג הצוות ניתוח פרטני של אי-השוויון התכנוני בין הצפון לדרום, פרס רקע היסטורי מפורט של התפתחות העיר, ולבסוף הציע עקרונות אלטרנטיביים לתכנון מתארי לדרום העיר ואף ביטא אותם במתווה של תכנית ייעודי קרקע, המאתגרת את התפיסות והמסקנות של מתכנני תכנית המתאר העירונית. אלה זכו להתייחסות מן העירייה, אם כי השפעתם על תכנית המתאר העירונית, הנמצאת בשלבי אישור, עדיין אינה ברורה (http://daromtlv.blogspot.co.il).
מאז שנות ה-60 ספג התכנון המודרניסטי הריכוזי איתגורים וטלטלות. נהוג לציין את דווידוף [Davidoff], אלינסקי [Alinsky], ארנשטיין [Arenstain] כמחוללים של שיח ופרקטיקות תכנוניות חלופיות באמצעות פיתוח התכנון המסנגר advocacy)), מניפסטים על שליטת התושבים במרחב השכונתי, והתכנון המשתף. בהמשך לגישות אלו צמחו והתפתחו נוספות וביניהן תכנון רדיקלי, תכנון שוויוני, תכנון קולבורטיבי, תכנון מתקשר ועוד. לגישות שונות אלו השפעה על החשיבה התכנונית ורטוריקת התכנון והן מציפות שאלות אתיות מהותיות: איך מדברים על תכנון? עם מי מדברים? מהם תוצרים טובים של תכנון? ואיך נראה תכנון צודק? ואולם, חצי מאה לאחר תחילתו של דיון זה, תכנון עירוני עדיין מתבצע במידה רבה מאחורי דלתיים סגורות. יתר על כן, התכנון העירוני מובל יותר ויותר על פי אינטרסים כלכליים ופוליטיים סמויים למחצה.
ובכל זאת, ואולי אף אל מול ריכוזיות המערכת התכנונית ומגמות התכנון שהיא מובילה, פועלים תושבי העיר כדי לעצור את ההסחרה הגוברת של מרחבי חייהם ובשביל לייצר אלטרנטיבות תכנוניות ההולמות את צרכיהם היומיומיים, כאלו שאינן מציבות שיקולים כלכליים בראש הסולם. המחאה החברתית של 2011, שהתרחשה כמעט בו זמנית בכאלף ערים ביותר מ-80 מדינות, עסקה גם ב"זכות לעיר", הכוללת את הזכות להתנגד, להשפיע ולהחליט, ומתוך כך את הזכות לתכנן. מחאה זו הציפה אל מעל לפני השטח ההתרחשויות ומגמות בזירת התכנון מלמטה.
מן הראוי לשאול: מה עושות התערבויות התכנון מלמטה למערכת התכנונית, במיוחד אותן התערבויות שהוגדרו על פי רוב כמוצלחות? האם הן משנות את דרכי הממסד, מרככות אותו ופותחות דלת, או שמא הממסד התכנוני והשלטוני "משלם מס" [במקומות הנוחים לו], על מנת שיוכל להמשיך את דרכו בלא הפרעה והתנגדות במקומות אחרים? מהם מנגנוני התכנון הפורמליים הנדרשים בכדי לאפשר, לבסס ולסייע ליוזמות תכנון של תושבים? ומהן האיכויות התכנוניות העולות בתכנון מלמטה והחסרות בתכנון ריכוזי?
באשר להתערבויות עצמן, כפי שהן מודגמות בשלושת הרגעים של תכנון מלמטה, נשאל: מהן האסטרטגיות היעילות והמצליחות יותר של תכנון מלמטה? האם לקבוצות מוחלשות נדרשות אסטרטגיות שונות מאלו הנדרשות לקבוצות הגמוניות? מהן היכולות והחוזקות של התושבים, באשר הם, בתכנון המרחב? ומה יכולים מתכננים ואדריכלים בתל-אביב ללמוד מיוזמות תכנון במזרח-ירושלים?
הפרויקטים השונים מציגים תמונת מצב מורכבת, המשתנה על פי מידת ההשתייכות של התושבים לקבוצות הגמונית, על פי קנה המידה של התכנית האלטרנטיבית, וגם בהתאם למידת ההתנגשות בין האלטרנטיבה להלך הרוח ושאיפות הממסד. הפרויקטים חושפים את ההקשר הכלכלי-פוליטי הרחב של פעולה תכנונית: במזרח ירושלים, למול כל הצלחה ניתן למנות כישלונות רבים, בעוד שבתל-אביב, אהדה תקשורתית רבה מאפשרת למאבקים נקודתיים להצליח אך לא בהכרח משנה את הגישה הממסדית/תאגידית לפיתוח העיר. התערוכה מנסה לשפוך אור דווקא על התנאים המשותפים לשלושת הרגעים הללו של הצלחת התכנון האלטרנטיבי, ולהציג את היצירתיות רבת הפנים של קבוצות התושבים שמאפשרת ומובילה את המאבק, התביעה, והדימיון של אלטרנטיבות במרחב העירוני ולעיתים אף למימושן. וגם להציג את דמויות המפתח שמילאו תפקיד מכריע בהובלת המאבקים הממושכים. דמויות אלו כוללות את התושבים שלקחו לידיהם אחריות ציבורית על ההשקעה ומשאבים השונים שזו כללה, מתווכים חסרי פניות מן הממסד, מן החברה האזרחית, או מתחום האדריכלות והתכנון ששילבו בין ידע מקצועי לבין קשב רב לתושבים ולקהילות.
*תודה לטולה עמיר, לאפרת כהן בר ולאילה רונאל, ולשרון רוטברד על תרומתם לטקסט
