כחלק מקריאה ביקורתית של התרבות, שמיקמה את חצר הבית המשותף בשוליים, יצרו אדריכלי הנוף צופית טובי ועמי צרויה מ"קו אדריכלות נוף" מיצב הכולל גינה וקומת עמודים מפולשת. הכותרת ו(גינה) שהוצמדה למיצב אף היא מכוונת למעמדו של הטבע במרחב העירוני: הגינה טפלה וזניחה, ומשום כך היא מופיעה בסוגריים. בנוסף מציעה הכותרת פרשנות פמיניסטית-מרחבית חדשה המצמידה לגינה העירונית קונוטציה נשית (קריאה ללא הסוגריים). פרשנות זו קוראת את החצר שנולדה משארית החלוקה העירונית למגרשים כאובייקט שאינו מלוכד. החצר עוטפת את הבניין, שהוא על פי פרשנות זו האובייקט הגברי, חודרת לכל מגרעת במסה הבנויה, ומתפרקת למישורי צמחייה רבים.
בטקסט שליווה את התערוכה (1) פירשה נעמה מישר את מרחב החצר ואת המיצב באמצעות תיאוריות פמיניסטיות, שדרכן רעיונות כמו ריבוי ובו-זמניות מתבטאים בחצרות משותפות בַּסגנונות גנניים מגוונים ומוכלאים, בשילובים בין דומיננטה תרבותית לייצור עממי אינדיבידואלי, בהיעדר סדרים מובהקים, ובנוכחות משולבת של צמחייה ומרכיבים מלאכותיים:

הלן סיקסו מדברת על בזבוז (de-panser), על פירוק הידע הגברי, כטקטיקה של כתיבה נשית על הגוף, על סובייקטיביות נשית ועל תרבות, בניגוד לכתיבה גברית תכליתית, ממוקדת וקמצנית.(2) היא מתארת כלכלה בזבזנית של יצר, שאינה זקוקה לאובייקט אחד, לתכלית אחת […] הבזבוז של שטח, הביזור והשוליות של החצר, כפי שמציעה סיקסו, ייקראו כדבר חיובי, בעל גוף ושפה, כמרחב אלטרנטיבי בעל תצורות מורפולוגיות מובחנות, ובעל פוטנציאל ליחסים חברתיים חתרניים.

המיצב
המיצב שהציגו טובי וצרויה כלל "עבודת קרקע": חלל הגלריה על עמודיו דימה את קומת העמודים המפולשת של בתי לב תל אביב, ורצפת הגלריה הפכה לגינה. השימוש במונח "עבודת קרקע" אינו מקרי. הוא מתייחס הן לעובדה שהיצירה מונחת ברובה על הרצפה, ובו בזמן הוא מרמז על פעולת עיבוד אדמת המיצב.
ואכן, אדמת הגינה התל אביבית הנטושה והמיובשת הפכה במיצב בעבודה ידנית מפרכת למצע אדום זועק – מצע של דשא טבעי צבוע. לתוך המשטח שחומר הגלם שלו טבעי נארגו פיסות דשא מלאכותי, צבועות גם הן. העירוב בין הדשא המלאכותי, שאינו מתחזה לירוק, לבין הדשא הטבעי המיובש וחסר החיים שואל עד כמה חיוניות הגינה התל אביבית, ומעמיד לדיון את האופנה הממירה את הצמחייה הטבעית והגינון במצע מלאכותי (טוּף, חצץ, חלוקי נחל ודשא מלאכותי) שאינו דורש אור, טיפול, השקיה ותחזוקה. תכסית זו משווה לחצר מראה מטופח לכאורה, אך גם הופך אותה לחסרת חיים ומגדיל את ניכורה.
בחלל הגלריה משטח הגינה ההרמוני מופרע על ידי מערכת של פתחים ונקבים: מלבן הגינה מתרומם ונקטע באחת על ידי חריץ שמצמיח רק קוצים וצמחים יבשים; בריכת מים, שמזכירה את החזון שעבר זמנו של חיי הפנאי בעיר הגנים, משקפת את ההיסטוריה של הטבע העירוני הפלסטיני בדמות דימוי של עץ שקמה עתיק; מדרגות עץ מייצגות את הפתח המאיים של חדר המדרגות ומובילות את הצופה אל דימוי שהצפייה בו מחייבת הדלקת תאורה; והבדלי החומרים והגבהים מסבים אי-נוחות: המבקרים נאלצים לברר בכל צעד וצעד אם ניתן לדרוך, ועל מה דורכים.

החצר התל אביבית
החצר העירונית היא גלגול של רעיון "עיר הגנים", שהנחה את תוכנית גדס (3) בראשיתה של תל אביב. בהשפעת האדריכל לה קורבוזיה הורמו הבתים על קומת עמודים, והקומה המפולשת הותירה שטח פתוח לאוורור ולגינון.
גינות הבתים המשותפים שנבנו בשנות השלושים והארבעים ועד לשנות השבעים בתל אביב הן שטח ירוק משמעותי בסביבת המגורים העירונית. הגדר החיה הגזומה משמשת קו הפרדה ירוק בין הפרטי לציבורי ולאורבני, ופיסות החצרות הקטנות מצטברות לכדי רצועה ארוכה של טבע מתורבת. ברצועה זו מי גשמים מחלחלים לשכבת מי התהום ולא נשטפים למערכת התיעול. אך למרות היתרונות של הגינות, הן הולכות ונעלמות בעיקר בשל הפיכתן למגרשי חניה. דרישות החניה שמכתיבה העירייה מחייבות מיסעה ברוחב מינימלי של 2.50 מ', אך אינן מגבילות את שטח הריצוף, ולכן במקומות רבים הגינה מבוטלת והופכת למשטח מרוצף. פעמים רבות החצרות מנוכסות כשטח פרטי לקומות הקרקע. בבנייה חדשה המושג "חצר", כגן משותף העוטף את הבית, כבר אינו מתקיים. נותרו רק ערוגות צמחייה בחזית, והשטח הנותר נמכר לדיירים כחצר פרטית לדירות צמודות קרקע או כשטחי חניה.

משטר המבטים בחצר
ההתבוננות המוקסמת של טובי וצרויה בחצר הבית המשותף מלווה תחושת החמצה על היעדר מימוש הפוטנציאל שלה כמשאב סביבתי וחזותי. במקרים רבים החצר שוממה; היא משותפת לבעליה אך משמשת רק כמרחב למעבר ולראווה ולא לשהות ולפעילות; לרוב היא מוצנעת על ידי גדר חיה, ולכן סמויה מן העין, ובמקרים אחרים אפשר רק להציץ אליה.
זר שנכנס אל החצר מרגיש חשוף למבט המזהה אותו כמסיג גבול. גם דיירי הבניין מרגישים חשופים למבטי שכנים ומבקרים. בחלל הגלריה חסמה הגדר החיה את הכניסה המקורית לחלל ויצרה מסלול כניסה חדש. המבט המציצני הובע באמצעות דימוי של אישה המביטה מחלון קומת הקרקע אל החצר.
המיצב שילב עבודת וידאו שכותרתה "מה אתה עושה פה?". בסצינה הראשונה עוקבת המצלמה אחר צעירה שנכנסת לחצר בית מגורים, חשה במבט שננעץ בגבה, מסתובבת ושואלת: "מה אתה עושה כאן?" שאלה זו מתמצתת תחושות של אי-נוחות ושל חדירה לפרטיות שמאפיינות מפגשים וסיטואציות בחיי יומיום בחצר, ומשקפת התלבטות רחבה יותר בשאלות של זהות מקומית ושל האופן שבו היא נוכחת בעיצוב הסביבה הישראלית.
בסצינה האחרונה מופרעת שגרת היומיום בדירה בקומת הקרקע על ידי נוכחות בחצר האחורית. צעיר יורד במדרגות החצר, וכשהוא פושט את בגדיו, הופכת דמותו בהדרגה מדמות מאיימת לדמות עירומה אדילית המתמזגת עם יפי החצר.

של מי החצר ומי מטפל בה?
הבעלות על החצר היא פרטית ומשותפת, ואפשרויות ההתערבות של הרשויות העירוניות בתחום הקניין הפרטי מוגבלת.
הטיפול בחצר הוא עניין לגנן, לוועד הבית או לבעלי הבית (במקרה של דירות בשכר דירה). בתקופת העבודה על המיצב נטלו על עצמם טובי וצרויה את הטיפול בגינה, והעבירו לרגע את האחריות עליה לאדריכלי הנוף.(4) המרכיבים במיצב היו פרטים אדריכליים שגורים וסטנדרטיים שעברו שינוי ידני והוחתמו בשפה פרטית. מצע הדשא הופסק על ידי משטחי אבן משתלבת מהסוג הנפוץ ביותר (10/20/6) באופן ששובר את ההפרדה הברורה בין השביל לאדמת הגינה. בכל אבן נחרצו עקבות דמוית מאובנים של צמחייה, ובמרכזן של שאר הלבנים נקדח חור שמתוכו, מבעד למעטה הבטון, הוצמחו צמחים יבשים. כך, באמצעים זולים וידניים, הפך המשטח השגרתי והמתועש לפיוטי.

ו(גינה) – הרהור על הקשר בין העירוני לאדמה
המפגש בין בניין המגורים התל אביבי לאדמה הוא זהיר וחלקי, ומתבצע על "קצות העמודים". חדר המדרגות והעמודים דוקרים את הגינה, והדיירים וצנרת הבניין עוברים בחצר בנתיבים מוגדרים. ניתוק הבניין מן הקרקע נועד במקורו להרחיק את הבית מההמולה והלכלוך של הרחוב, אך ניתן לראות בו גם סמל למערכת היחסים הסבוכה בין הציונות והמודרניזם הישראלי לבין האדמה. לבית המגורים אין קשר אורגני לאדמה, הוא תולדה של החלוקה למגרשים, ולכאורה ניתן היה למקמו בכל מקום. מצבה הצחיח והמוזנח של גינת הבית מעיד כי הניסיון להפריח את השממה ולהיאחז בקרקע לא צלח במרחב הבורגני העירוני. טובי וצרויה רואים בכך עדות לתחושות ארעיות, לרגשות אשם, לחוסר ביטחון ולהיסטוריה הנפתחת לפרשנויות.