שעתוק מבני חינוך בישראל
"אשכולות פיס" הם מרכזי תרבות, אמנות ומדע, שנבנו על ידי מפעל הפיס בסוף שנות התשעים כדי לספק תשתיות ושירותים מרוכזים לבתי ספר. קרוב לשבעים "אשכולות פיס", משועתקים (1) בשלמותם, נבנו באתרים ובהקשרים סביבתיים שונים ברחבי הארץ. באמצעות מפעל הפיס תוכננו ונבנו גם מבני חינוך אחרים: אולמות ספורט, קֵירויים למגרשי כדורסל, "תפוחים" (מרכזי תרבות קטנים יותר) וכותרי פיס (ספריות). מבני חינוך אלה, שלרובם מיקום אסטרטגי, על הכביש הראשי או בראש הגבעה, נוטלים חלק בעיצוב פניה הבנויים של הספֵרה הציבורית בישראל. הם מהווים נקודות ציון לתהליכי הביזור וההפרטה שעובר המשק הישראלי משנות השבעים של המאה העשרים, ומעידים על המוסדות שמילאו את החלל שנוצר בתכנון הציבורי, כאשר המשק הציבורי נחלש.

אדריכלות משועתקת של בתי ספר ומבני חינוך בישראל מתקיימת על הרצף שבין בניית טיפוס אדריכלי שחוזר על עצמו בווריאציות קטנות, על פי פרוגרמות של משרד החינוך, לבין שעתוק מלא של מבנים, לעתים מתועשים. בעשורים הראשונים למדינה, בהם רבו הצרכים, נוצרו דגמי בתי הספר הטיפוסיים בישראל. באותה תקופה התקבעו גם הפרוגרמות (2) שטבעו משרדי השיכון והחינוך עבור בתי ספר. אלה קבעו את גודלי הכיתות והמסדרונות, ונשתמרו במהלך השנים בשינויים קלים. (3)
הסטנדרטיזציה של הבנייה אפשרה יתר יעילות, חיסכון, רמת בנייה גבוהה יותר, ואספקת כיתות ראויות רבות בתקופה של מחסור בכיתות לימוד. אך שעתוק מלא של מבני חינוך מעלה שאלות רבות בשל היותו מנוגד לערכים מתחום האדריכלות: מודרניסטיים –השמים דגש על חדשנות, מקוריות ויצירתיות אדריכלית, ופוסטמודרניסטיים – שלוקחים בחשבון את ההקשר הסביבתי של המבנה, את משמעות הבניין ואת זהות המשתמשים.

הטיפוס האדריכלי מבוסס על התאמה בין צורה בנויה לבין שימוש בה, על עיקרון אדריכלי משותף למבנים רבים. בהיסטוריה של האדריכלות ידועים טיפוסי מבנים שהפכו לבעלי ערך סימבולי. בתוך ההקשר הישראלי של מערכת החינוך הטיפוס עבר טריוויאליזציה. בתי ספר, יסודיים ברובם, שעשרות מסוגם נבנו ברחבי הארץ, זכו לכינויים על שם החברות הקבלניות שבנו אותם עבור הרשויות המקומיות ומשרד הבינוי והשיכון: טיפוס "יובל גד", טיפוס "אשטרום", או טיפוס "מבט". חלק מהחברות פיתחו יותר מטיפוס בית ספר אחד.
המעבר הסמנטי מטיפוס אדריכלי לטיפוס קבלני, ומיישום של סכֵמה עקרונית לשעתוק של בניין שלם (לעתים בווריאציות קטנות) חושף את השפעתם של הליכי התכנון והביצוע, ושל הפוליטיקה של התכנון הממשלתי והעירוני על עיצוב מבני ציבור בישראל בכלל ובעיצוב מבני חינוך בפרט.

על העבודות בתערוכה
התערוכה תלבושת אחידה מציגה שני מודלים שונים של שעתוק – האחד הוא שעתוק הסטנדרטי, השגרתי וחסר הייחוד הצורני, שמופיע בבתי הספר המתועשים שנבנו בשיטת התכנון והביצוע, שאותם מצלמת אורית סימן-טוב, והאחר הוא שעתוק היוצא דופן שמאפיין את "אשכולות פיס" ומבני חינוך ראוותניים אחרים שמצלם אייל דנון. בעוד ששעתוק הסטנדרטי מעורר התנגדות בשל פגיעה באיכות האדריכלית, שעתוק יוצא הדופן מעורר ההתנגדות בשל ההפצה של אופנות אדריכליות חולפות לכל עבר.
אורית סימן-טוב מצלמת כמה טיפוסים של בתי ספר וגני ילדים (4) שנבנו ברחבי ישראל בשיטות בנייה טרומיות (מתועשות) מיובאות, החל בסוף שנות השישים ועד שנות השמונים. בתי הספר מצולמים אמנם מבחוץ, אך דרך עיניה של סימן-טוב חצר בית ספר הופכת מחוץ לפנים – למקום, מעט עגמומי, אך כזה שנחרת בזיכרונות של ילדות רבים: מרחב צנוע ללא קירות, מרוצף או לא, מתוחם על ידי מבנה בית הספר, השביל והגדר, נגוע בסימנים אנושיים בהם סלי הכדורסל וארגזי החול.
לא רק החצרות, גם מבני בתי הספר וגני הילדים המשועתקים לובשים תלבושת אחידה אפרורית. החסכנות הסגפנית ניכרת בצורות האדריכליות, בחומרי הגמר ובמיעוט הצמחייה. עם זאת, לאדריכלות זו אסתטיקה משלה, והיא מצטלמת היטב: פתחי הבניין מחלקים את החזית על פי מקצב החוזר על עצמו, והעניין בחזית נוצר מן הווריאציות הקטנות שנוצרות באמצעות סידור היחידות המודולארי.

אייל דנון מציג סדרת תצלומים של "אשכולות פיס" במקומות שונים בישראל. בכרמיאל מתועד "אשכול פיס" בתצלום פרונטלי, במלוא הדרו. בשאר התצלומים מסתמך דנון על ההיכרות של הצופה עם הבניין השכיח, וכמו במשחק זיהוי מזמין אותו לאתר אותו מתוך ההקשר: חולש על האוטוסטרדה "דרך בגין" בירושלים, מסתתר מאחורי חניון של בית דירות טיפוסי ברמת השרון, משקיף על גבעות של פחונים ועזובה ביפו. משאותר, מחזיר "אשכול פיס" מבט אל הצופה באמצעות החלון העגול בגמלון המשולש התכול (ציטוט מתוך המילון הצורני הפוסטמודרני) שמזכיר עין שמישירה מבט אל הצופה.

"אשכולות פיס" מסומנים בסימני אופנה אדריכלית חולפת. (5) הם נבנו כפרויקטים יוקרתיים המזוהים עם מפעל הפיס ומפארים אותו. הגמלון, קיר לבני הזכוכית התל אביבי, והצינורות בגון האלומיניום הם הבגד החגיגי שנלבש שוב ושוב, בכל מקום ובכל סיטואציה. האדריכלות של "אשכולות פיס" היא ייחודית וחד-פעמית באופיה, ולכן זרה לפעולת השכפול.

דנון מתבונן בהקשר הסביבתי של "אשכול פיס". הוא מרחיב את המבט המצולם מעבר לפריים הבודד, ומצלם מבט אחד נוסף אל הסביבה הטיפוסית של ה"אשכול", וכך בונה סדרה ובה ארבעה זוגות. בעוד שהתצלום הראשון מכל אתר הוא תצלום של אובייקט אדריכלי (גם כשהאובייקט מסתתר), התצלום השני הוא תצלום של תחביר סימנים מינורי, נקי מנקודת ציון ברורה. ביפו, למשל, ההרחבה של הכביש, המשמשת כמגרש חניה, מסומנת על ידי מכולת הזבל הירוקה בקדמת הפריים, ומתוחמת על ידי בנייה ארעית של מוסכים וכמה מבני מגורים. רק שורת הבניינים השנייה, מעל לדודי השמש, מסמנת את המראה הסתמי כיפואי, זאת באמצעות בניין שלפתחיו קשתות מחודדות. סימני הזיהוי הישראליים בנוף הופכים, אם כן, לנושא העיקרי של הסדרה.

תכנון וביצוע של מבני ציבור
שיטת הבנייה המקובלת של מוסדות ציבור מפרידה את התכנון מן הביצוע. לאחר גמר התכנון נערך מכרז, והקבלן שמגיש את ההצעה הכספית הזולה ביותר, נבחר לבצע את העבודה. שיטה זו מבטיחה תכנון, ביצוע וחומרי גמר איכותיים, אך היא דורשת תכנון ממושך ואינה חסכונית מבחינת התקציב.(6)
לעומת זאת, בתי הספר הסטנדרטיים שבהם עוסקת תלבושת אחידה נבנו בשיטה שבה עמדו למכרז גם תכנון המבנה וגם הביצוע. המכרז כלל אמנם את ההיבט התכנוני, אך הקבלן הזוכה נבחר על בסיס ההצעה הזולה ביותר, ולכן שיקולים כלכליים בתהליך התכנון קדמו לשיקולים אדריכליים וחינוכיים. מבני התכנון והביצוע תוכננו על פי פרוגרמה בסיסית של משרד החינוך והתרבות, ללא התאמתה למאפייניו הייחודיים של בית הספר המתוכנן, למיקומו (7) ולשיטת החינוך שתונהג בו, ולא הותאמו לתוספת כיתות לימוד או לבנייה בשלבים שנדרשת בבתי ספר רבים.

להגנתה של אדריכלות מבני החינוך הסטנדרטית יש לומר כי היא סיפקה רמה אחידה ומספקת של מבני חינוך. בתי הספר המשועתקים והמתועשים תוכננו בדרך כלל באופן המניח את הדעת, במחיר סביר, בלוח זמנים קצר וברמת ביצוע טובה. כאשר נערך משרד החינוך לשדרוג בתי ספר ישנים, נמצאו בתי ספר אלה ללא בלאי חמור, והתברר שמצבם הפיזי טוב יותר ממצבם של אלה שנבנו בבנייה קונבנציונלית. לעומת זאת, הם זכו לדירוג הנמוך ביותר מבחינת איכות התכנון והתפקוד. (8)

סמכויות המימון, התכנון והבנייה של מוסדות חינוך
בשנות החמישים והשישים נבנו מבני חינוך בעיקר על ידי משרד הבינוי והשיכון, כחלק מבניית יישובים ושכונות חדשות. לקראת סוף שנות השבעים בוזרו סמכויות השלטון המרכזי, והתקציבים וסמכויות הבנייה של מוסדות החינוך הועברו לרשויות המקומיות ולמנהל השלטון המקומי. מסוף שנות השמונים הפסיק משרד הבינוי והשיכון כמעט כליל לבנות בתי ספר. גופים לא ממשלתיים, בבעלות השלטון המקומי – בתחילה החברה למשק ולכלכלה ובהמשך מפעל הפיס – הצטרפו לבניית מוסדות חינוך, והקלו על הרשויות המקומיות את המשימה המורכבת של בניית בית ספר. במעבר מריכוזיות לביזור, היה השלטון המרכזי מעוניין להגדיל את חלקן של הרשויות המקומיות במימון השירותים והפיתוח באמצעות מקורות עצמאיים. ( 9)

מפעל הפיס הוא חברה פרטית בבעלות אישי ציבור, המכהנים כראשי רשויות מקומיות. הוא עצמאי ואינו זרוע של השלטון. עם זאת, נציגי הממשלה מכהנים בדירקטוריון שלו, ובין ראשי המפעל למשרד האוצר מתקיים דיאלוג. מפעל הפיס החל לתמוך בחינוך לפני כחמישים שנה, תמיכה שמימנה בניית מבני חינוך רבים. בשנות השמונים של המאה העשרים הפך מפעל הפיס ממוסד מממן לגוף שאינו רק מממן, אלא גם יוזם בנייה של מבני חינוך בישראל ומבצע אותה. משנת 2002 מפעל הפיס הפך גורם מרכזי גם בבניית בתי ספר ("כיתות לימוד"). אישור הצרכים, הפרוגרמות והתוכניות עבור בתי ספר אלה נעשה במשרד החינוך.(10)
פעילותם של מפעל הפיס ושל החברה למשק ולכלכלה בשכפול מבני חינוך עד לראשית שנות האלפיים (11), בניגוד למדיניות של משרד החינוך בעת ההיא, נבעה מהיגיון כלכלי המבקש לנצל יתרונות ריכוזיות של חברה אחת המשרתת רשויות רבות.(12) זו היתה שיטת פעולה ריכוזית שהחליפה את דרך הפעולה הריכוזית של התכנון הציבורי שהיתה מקובלת בעשורים הראשונים למדינה.

גיוון חינוכי ותרבותי
ההאחדה של אדריכלות מבני החינוך אינה כורח המציאות. בתוך מערכת החינוך הישראלית עצמה התפתחה מסוף שנות השבעים מדיניות שעודדה גיוון ופלורליזם, וקראה לרשויות מקומיות (לאו דווקא חזקות) ליזום חדשנות בתכנון בתי ספר ולהתאים את בתי הספר לשיטות הוראה שהעמידו את הלומד במרכז. תחת הסיסמה "מעטפת קבועה (במטרז' או בכסף) – גמישות פנימית (בהקצאת הפונקציות הפיזיות)" נבנו בשנות השמונים והתשעים בתי ספר חדשניים, כמה מהם מופת לאדריכלות קהילתית, המתרגמת את צורכי הציבור למבנים פיזיים. (13)

שעתוק מבני החינוך נועד לספק שירותים לציבור, אך יש לו ממד ייצוגי. תושב הארץ, הנוסע בכבישיה, חווה את המבנים החוזרים כמייצגים את מוסדות הכוח של המדינה. האדריכלות של מבני החינוך המשועתקים מייצגת בדרך כלל הגמוניה מקצועית וחברתית, הומוגנית למדי מבחינת הטעם האדריכלי, המעמד והמוצא החברתיים. הפצתה באמצעות שעתוק פגעה באופן שבו ייצג המרחב מגזרים מוחלשים בחברה הישראלית, על פי רוב משום שמבני החינוך המשועתקים נבנו בעיקר ביישובים מוגבלים מבחינת משאבי מימון ותכנון, רבים מהם יישובים ערביים ובדוויים.

בתצלום של אורית סימן-טוב המתעד בית הספר של חברת "מבט" בתל-שבע, מצויר על קירות המבנה מסגד ערבי עגול, המזכיר את כיפת הסלע. בהקשר של התערוכה, קשה שלא לקרוא את ציור המסגד כמחאה תרבותית של הצייר הבדווי כנגד המבנה המודרניסטי, הציוני, שבו הוא לומד.