תכנונן הפנימי של דירות השיכון הסתמך על הפיתוח האנליטי של האדריכל אלכסנדר קליין. קליין, יהודי יליד אודסה (1897) עבד במפעלי השיכון סביב ברלין בשנים 1933-1920, עד עליית הנאצים. קליין ראה את הדירה כמכונת מגורים: יעילה וחכמה. הוא חקר את התנהלות החיים בדירה, את מרחביה, את חדירת האור דרך הפתחים ואת הצללת הרהיטים. לאור מחקריו, פיתח דירת מגורים חדשה לחלוטין, הנחלקת לשני חלקים: חלק ציבורי – בו שוהים בני הבית יחדיו ומארחים במשך היום, וחלק פרטי – בו ישנים בני הבית בלילה. בלשון אחרת: הוא הפריד בין המטבח, חלל האכילה וחדר המגורים, לבין חדרי השינה וחדר הרחצה. עקרונות תכנוניים אלו, הנראים לנו טריוויאליים כיום – נוצקו רק בתחילת המאה העשרים.
עם קום המדינה נבנו דירות שיכון לרבבות. הן נבנו לאור תפיסת המגורים החדשה, אולם הפעם, בניגוד לעבר, האוכלוסייה שאוכלסה בדירות לא חלקה, בהכרח, את אותה תרבות מגורים. שילוב סימביוטי בין חללי פנים וחוץ, האופייני לארצות החמות – לא תוכנן בדירות השיכון שפותחו בגרמניה הקרה. חללים רב תכליתיים ורב טריטוריאליים, בהם המשפחה מבלה וישנה בצוותא – לא תוכננו, שהרי גם הם לא היו חלק מהתרבות האינדווידואליסטית הגרמנית. כך, נוצר סכסוך מובנה בין תרבות המגורים של המתכננים, לבין תרבות המגורים של חלק ניכר מהמאוכלסים. סכסוך, שניכר בהתנהלות בתוככי הדירה – התנהלות שונה מזו שאליה כיוונו המתכננים ובעיצוב הפנים האחר, הלא-מודרניסטי בעליל.
_________
היום, שישים שנה לאחר קום המדינה, כשהדרישה לדיור ציבורי מעוררת את הגעגוע לעידן בו נטלה המדינה אחריות על המגורים באמצעות השיכון הציבורי, נכון לבחון לא רק את "המעשה הגדול" של המדינה, אלא גם את אלפי המעשים הקטנים של הדיירים העלומים. התערוכה חושפת את המפגש בין תרבות התכנון לבין התרבות המגורים של המאוכלסים. ישראל, כמדינה קולטת עלייה, מהווה מקרה בוחן מרתק למפגש בין תרבויות שתוצאותיו ארכיטקטוניות-עיצוביות. באמצעות צילומי פנים וחוץ של דירות השיכון, שיחות עם הדיירים והתבוננות רגישה ומודעת – מתמקד המבט בנקודות החיכוך, כמו גם בנקודות ההשלמה, שבין תרבות המגורים לארכיטקטורה.

מאחורי החזיתות ההמשכיות והחזרתיות של מבני השיכון האנונימיים, נחבאים ביטויים תרבותיים ואסתטיים אחרים של "הבית". בית שהותאם לדייריו, על ידיהם ובאמצעות מעשיהם, כמו נעל ישנה, שצורתה תואמת את כף הרגל. בית, שדווקא בזכות תחושת הקבע שהעניקו קירותיו – היווה את התשתית ההכרחית, שמתוכה יכלו הדיירים לצאת למעשים האישיים שלהם. בית, שלמרות מימדיו הדלים ושעתוקו – זכה לאהבה.
________
1.
משנת 1957 הם גרים בשיכון דורה בנתניה. הגיעו לשם מעירק. בעירק היה הבית גדול: שלוש קומות ובהן שישה חדרים וגג פתוח. שני חדרי השירותים מוקמו בתוך הבית. לא היה סלון, אלא רק חדרי מגורים. לאירוח ולשהייה שימשה חצר פנימית שבמרכזה באר מים. בארץ שימשה החצר הקדמית של השיכון כחדר המגורים המשפחתי. בצד, לאורך הגדר עם השכנים, הוצבו מיטה וכיסאות מתקפלים. בימי הקיץ, היו מוציאים את שולחן האוכל מההול החוצה, כדי שיספיק המקום לכולם והיו אוכלים שם. ההול בבית – שימש כחדר שינה. הוא הכיל מיטה, מקרר ושולחן עם כיסאות. נהגו לאכול שם כשחלק מבני המשפחה יושבים על המיטה ואחרים על הכיסאות בצד השני. בלילה ישנה שם סבתא רבא. אחר-כך הבן החייל.
2.
מזה 39 שנים היא מתגוררת בדירה בגבעת אולגה. ילידת 1940, אלמנה ואם ל- 9 ילדים. קודם, במרוקו, התגוררה בבית דירות מפואר, אבל בארץ קיבלה שתי דירות שיכון. שתי הדירות לא חוברו. "קיבלנו שתי דירות" – היא מספרת – "שמנו בכל חדר שני ילדים ובעלי לא הסכים לפתוח את הקיר כדי שתמיד יהיה בית אחד מסודר בלי הבלגן של הילדים". ב'בית המבולגן' – הם גרו. ב'בית היפה' – הם אירחו.

שני הסיפורים הללו (ראו דימויים וטקסטים נוספים בקטלוג התערוכה ובהורדות), הם חלק מסיפורה של התערוכה "שיכונים מבפנים". הסיפורים חושפים את הפן הסמוי של השיכון הציבורי הממלכתי – את הפן של הדיירים. התרבויות השונות מהם הגיעו ודפוסי המגורים השונים אליהם היו רגילים, מעומתים עם דירת השיכון ועם התפיסה התכנונית שמאחוריה.
מה ניתן להסיק מחשיפת המקרים בתערוכה? האם ניתן היה לעשות זאת אחרת? האם ניתן ללמוד לקח לימינו אנו?

בחינת "סיפורי המגורים" בתערוכה חושפת את הפער בצרכים ואת הפער בין התרבות ממנה צמחו המתכננים לבין תרבות המגורים של המשוכנים. הפער הכמותי, הברור מאליו, בא לידי ביטוי במימדים הזעירים של הדירות יחסית למשפחות הגדולות שאכלסו אותן. רהיטים רב תכליתיים וחדרים רב תכליתיים – ששימשו גם כחדרי התכנסות ואכילה וגם כחדרי לימוד ושינה – היו מחויבי המציאות כאשר שמונה נפשות צריכות היו למצוא מקום לינה בדירת שני חדרים. אולם ההבנה בדיעבד – וגם תוך כדי הבנייה – שראוי היה לבנות בתים גדולים יותר ואף לברר עם הדיירים את צרכיהם הפיזיים והתרבותיים – אולי לא היתה אפשרית בשנות המדינה הראשונות, בהן הוכפלה האוכלוסייה היהודית תוך שלוש שנים ושולשה תוך עשור.
יחד עם זאת, המבט מהיום מגלה כי הדיירים היו יוצאים נשכרים אילו היו החללים הציבוריים של הדירות משולבים זה בזה. אם היו ההול, המטבח, פינת האוכל והסלון מתוכננים מלכתחילה כחלל אחד רחב, הייתה הדירה מאפשרת התנהלות רב תכליתית, שאפיינה את תרבויות המגורים של חלק מהדיירים, שלא חוו את המודרניזציה בארצות מוצאם ובנוסף היתה מעניקה תחושה של מרחב.
היום, בצילה של המדיה הגלובלית, השונויות בין תרבויות המגורים והעדפות המגורים הולכות מטשטשות. פעמים דומה כאילו לכולם יש אותו חלום, הנע בין בית צמוד-קרקע לבין פנטהאוז במגדל יוקרתי, והעיצוב האופנתי – לבן ופתוח – שולט בכתבי העת ובפרסומות. לכאורה, עיצוב אחד נכון לכולם – אולם רק לכאורה.
מחאת קיץ 2011 חשפה את הפערים בין היצע הדיור לבין רצונות אחרים של דיירים, המתבטאים בגעגוע לתחושת ה"ביחד", רצון לאינטימיות ועירוניות וצורך פרקטי בדירות קטנות המחוברות להוויה העירונית. התערוכה מלמדת שתכנון פתוח יותר מאפשר לדירות הקטנות להכיל יותר מצבים ולהתאים עצמן בקלות רבה יותר לתהפוכות החיים ולשונות תרבותית. התערוכה מרמזת גם כי הסביבה החיצונית חשובה לא פחות מהדירה גופא: חצר יכולה להוות המשך של בית, והבית האמיתי מתקיים לעיתים גם ברחוב הסמוך, בשביל אל הגן הציבורי ובמסלול הקבוע למכולת. התערוכה , בסופו של דבר, מזכירה לנו כי המתכננים מחוייבים תמיד להיות קשובים לצרכים ולרצונות, פיזיים כתרבותיים, מוצהרים כסמויים, של הדיירים שהם פועלים למענם.