טביעות ידיים
ירושלים: מזרח ומערב 1986, 2009
התערוכה טביעות ידיים היא סיכום חזותי של סיורי שוטטות וצילום שערך אדריכל אריה סיון בשכונות התפר בירושלים לפני פרוץ האינתיפאדה, במחצית שנות השמונים, ובשנתיים האחרונות. הוא צילם בעיקר בסמטאות העיר העתיקה במזרח העיר ובשכונות מוסררה (שבה התגורר בראשית הפרויקט) והנחלאות במערב העיר.
סיון צילם אופנים שונים שבהם הדיירים משנים את המרחב: הם מסיגים גבול ומנכסים שטחי ציבור ובכך מכריזים על הטריטוריה הפרטית שלהם בתוך המתחם או הרחוב; מכשירים מרחבים ציבוריים לשימוש מסחרי בשוק; מוסיפים תוספות בנייה מאולתרות; ומטפחים את חזיתות בתיהם בציורי קיר, גרפיטי ובריקולאז' בטכניקות מעורבות ומאולתרות הנעות בין אמנות לבנייה. העיטורים, התוספות והשיפוצים מבטאים תרבות דיור, פנטזיות אדריכליות, נטיות דקורטיביות, מחאה על עזובה והזנחה, והכרזה על השתייכות שכונתית, דתית ולאומית. במוקד התערוכה עומדים אפוא היחסים בין האדריכלות לדייריה בירושלים, והם נבחנים בצירים מזרח–מערב ואז והיום.
מאדריכלות וממרקם שכונתי המשלב מקורות היסטוריים ודתיים שונים ומהתאמתם לצורכי הדיירים סיון לומד על הנטייה לבטל את ההבחנה החדה בין הפרטי לציבורי, על הצורך לבטא זהויות קבוצתיות ואישיות במרחב, ועל הדחף לעטר סביבות מגורים. ההשוואה בין מזרח למערב ירושלים מראה על קווי דמיון, בדרך כלל, ביחסי הדיירים למרחב הבנוי. מקורו של הדמיון הוא במסורות בנייה משותפות ובזהות מזרחית של הדיירים המקוריים של שכונות אלו . הרובע המוסלמי והרובע הנוצרי בעיר העתיקה מאוכלסים בפלסטינים, והשכונות מוסררה והנחלאות אוכלסו בשנות החמישים בעולים יהודים יוצאי צפון אפריקה והמזרח התיכון. חלקם מתגוררים בהן עד היום. עם השנים איבדו השכונות הללו מן הזהות הראשונית שלהן. ההשתייכות הקהילתית בהן נחלשה כתוצאה מכניסת אוכלוסייה חרדית לשכונה (במוסררה), ומתהליך של ג'נטריפיקציה שהביא יהודים תושבי חוץ מצרפת ומארה"ב (בנחלאות). מגוף התצלומים עולה ביקורתו של סיון על תפיסת האדריכלות כמוצר מוגמר שהושלם עם תום תכנונו ובנייתו, וקריאתו לאדריכלים לראות בתכנון תהליך מתמשך של יחסי גומלין עם הדיירים.
