תערוכת הביתן הישראלי – האם ניתן להפריד בין אדריכלות ישראלית לפוליטיקה? (1)

המועמדים לביתן הישראלי בביאנלה של ונציה, הוזמנו על ידי ועדת משנה מטעם המדור לאמנות, מנהל התרבות, משרד המדע התרבות והספורט. המועמדים לכנס האדריכלים הבינלאומי בברלין, הוזמנו על ידי ועדת היגוי מטעם עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל. ועדות אלה בחרו את הזוכים: האדריכל צבי אפרת וצוותו נבחרו לאצור את הביתן הישראלי בביאנלה של ונציה. האדריכלים רפי סגל ואייל וייצמן נבחרו לאצור את התערוכה הישראלית בקונגרס האדריכלים הבינלאומי בברלין. (2)

המועמדים נדרשו לדון באדריכלות. לתערוכה בברלין אף נקבע נושא ספציפי: המודרניזם בישראל. (3) כשם שאת המונח 'פוליטיקה' נהוג לייחס לכל דבר במקומותינו, כך ניתן לייחס כל דבר באדריכלות הישראלית ל'מודרניזם'. יחד עם זאת, עיסוק ישיר במודרניזם מייחד רק מספר עבודות המוצעות לתערוכה בברלין (4). מסתבר, שבבואם לנסח חזון אדריכלי עבור המקום שבו הם חיים, פתחו רבים מן המשיבים את הצעתם בתיאור של המתרחש מחוץ למשרד האדריכלים, וכתבו על מה שמכונה "המצב". ברוב העבודות תבע "המצב" את שלו: הגוונים הבהירים – השמורים בתחרויות לאדריכלות עתידית, מתקדמת ועתירת טכנולוגיה – הוכתמו הפעם על ידי המציאות, בצבעי אדמה.

אין לשכוח את נסיבות הדיון – הזמנת הצעות עבור תערוכות בינלאומיות – בהן מתוּוָכָת האדריכלות הישראלית לעיניים זרות, המורגלות לזהות את ישראל עם מצבי עימות. נסיבות אלה גרמו למועמדים להפנים את המבט מבחוץ, מבטו של העולם על הנעשה בישראל, ופעלו פעולה כפולה: מצד אחד שימשו זרז לקריאה פוליטית של האדריכלות הישראלית. מצד אחר, גם הביאו בחלק מהעבודות לצנזורה עצמית, ולמיתון הביקורת עצמה.
קריאה ביקורתית של האדריכלות המקומית, כמגמה דומיננטית, היא מגמה חדשה בשיח המקצועי. מגמה זו באה לידי ביטוי בעבודות שמדגישות את הקשר בין האדריכלות בישראל לפוליטיקה של המדינה. חלק מהעבודות מרחיבות את הדיון לאפשרויות הפעולה העתידיות של האדריכלות הישראלית, בתוך ההקשר החברתי והפוליטי המקומי.

הפרשנות הפוליטית לאדריכלות בתערוכת "הביתן הישראלי", אינה פוליטית במובן הרחב של המושג – לפיו כל מה שמבטא יחסי כוח הוא פוליטי, – אלא דווקא במובן המצומצם למונח, לפיו האדריכלות בישראל פוליטית מפני שהיא משרתת את מדיניות השלטון של המדינה. לפיכך השימוש בשם התואר פוליטי, אינו מתייחס ליחסי הכוח הפנימיים בין הרשויות העירוניות, המתכננים והכוחות הכלכליים, או ליחסי הכוח בתוך הקהילה המקצועית. ב"הביתן הישראלי", מתמקדת פרשנות זו בשני נושאים: העיסוק בסכסוך הישראלי–פלסטיני, והעיסוק בהשלכות האדריכלות על שאלות חברתיות בישראל.

פרשנות פוליטית זו יוצאת כנגד תפיסת האדריכלות את עצמה כפרופסיה לא פוליטית, וכפרקטיקה אוטונומית של נותני שירותים . הטקסטים של המציגים השונים עוסקים בדרכים מגוונות בהיבטים אתיים של הפרקטיקה האדריכלית, במשמעות המעשה האדריכלי, ובתפקידו של האדריכל.

האם ניתן להפריד בין האדריכלות לפוליטיקה הישראלית? העבודות בתערוכה שוללות את האפשרות הזו בדרכים שונות, ואגב כך הופכות את התשובה לעשירה ומורכבת.(5)
ניתן לראות בהכרה בכוחה הפוליטי של האדריכלות, או אולי בחולשתה והתבטלותה בפני השלטון, את התבגרותה של קבוצת אדריכלים, שחדלו כל אחד בנפרד, לראות בעצמם יוצרים אינדיווידואליים העסוקים ביצירתם, והחלו להתבונן בחברה שבתוכה הם פועלים. השינוי הזה לא קרה מעצמו, באופן ספונטני. הוא ניזון ממקורות שונים, מההסלמה בהתרחשויות הפוליטית, ומההתפתחויות בשיח התיאורטי. אנסה כאן לשרטט סקיצה ראשונית, לא בהכרח כרונולוגית, של ההקשר התיאורטי שבשנים האחרונות הכשיר את הקרקע למגמה זו, של הפיכתו של השיח האדריכלי בישראל לפוליטי.

קולות ביקורתיים זרעו בשיח המקצועי האדריכלי, זרעים שהבשילו כאן להלך רוח מגובש. מספר משתתפים בתערוכה הנוכחית פרצו, כל אחד בדרכו, דרך לפרשנות פוליטית לאדריכלות הישראלית.
תערוכת הפרוייקט הישראלי(6), שאצרו צבי אפרת מאירה יגיד וצוותם, הייתה תערוכה פרדיגמתית בעיצוב התודעה המקצועית, ובניסוח הקשר שבין הפרוייקט הציוני לבין מפעל הבניה והאדריכלות של העשורים הראשונים למדינת ישראל. בתערוכה זו הוצגו גם השלכות ההתיישבות היהודית על הישוב הפלסטיני בישראל.
סיגל בר ניר כתבה על כיבוש השממה כאחד מהמיתוסים המובילים באדריכלות הנוף בישראל, כבר בשנת 1996, במאמר לתערוכה מראה מקום.(7) אחר כך, בתערוכה עיצוב זיכרון, (8) עסקה בר ניר בנוף הישראלי כאתר לעיצוב הזהות ישראלית. נעמה מישר, בתערוכה פסטורעליה, (9) הצביעה על ההשלכות הפוליטיות של מדיניות הייעור הישראלי, והראתה כיצד יחסי כוח ושליטה מעורבים בעיצוב הטבע הישראלי, התמים והטבעי לכאורה.
בילו בליך בתערוכות רבות לאורך השנים, בחן ערוצי התבוננות אלטרנטיביים אל העשייה האדריכלית הקונבציונלית. בעשור הקודם עבד עם קבוצות אדריכלים צעירים, ואצר תערוכות בגלריה עמי שטייניץ, ובגלריה של בית הספר בקמרה אובסקורה.( 10)

לדיון החברתי באדריכלות הישראלית תקדימים רבים יותר. אזכיר כאן רק את העיסוק בקיטוב החברתי הישראלי, שהתמקד בסוגיית השיכון הציבורי בישראל, בתערוכה ובספר 'בניין הארץ'.( 11) רחל קלוש והרברט לו יון מהטכניון, כתבו מספר מאמרים על נושא זה, ועל היבטים חברתיים אחרים של האדריכלות הישראלית. רחל קלוש וטלי חתוכה, בתערוכה סביבות מדומיינות,( 12) העלו שאלות אודות הפוליטיקה של האדריכלות ותפקיד האדריכל, ויצאו כנגד הסתגרות האדריכלות בתוך שיח אוטונומי.
תערוכה אחרת שעשתה קריאה חברתית ואדריכלית לסביבה הבנויה המקומית לוותה את הפרויקט ארכיון הדרום שאצרו גוג אדריכלים, יואב מאירי ורון פליישר בשיתוף עם ורד מימון.(13)

השפעה על השיח המקומי ניתן לייחס גם לשיח הבינלאומי באדריכלות, ולכותרת של הביאנלה הקודמת בונציה Less Esthetics, more Ethics.,( 14) שקנתה לה אחיזה בתודעה האדריכלית המקומית. מוטו זה השפיע, להערכתי, על נושא כנס עמותת אדריכלים מאוחדים במעלות תרשיחא,(15) שעסק בשיתוף הציבור בתכנון ובנושאים חברתיים אחרים.

קרוב לתחומה של האדריכלות, הגיאוגרפיה הקדימה לפתח מודעות לכוחו הפוליטי של התכנון. אזכיר כאן את פעולותיה של עמותת במקום, המשלבת מתכננים ואדריכלים, מניחה ש"תכנון מרחבי הוא פוליטי בבסיסו",(16) ושמה לעצמה למטרה לחזק את הקשר בין זכויות אדם ומערכות תכנון במדינת ישראל. מחוץ לשדה האדריכלות, ובתוך השיח הציבורי, הדיון בזהות ובתרבות הישראלית, הלך והתעצם לקראת ציון חמישים למדינת ישראל והמשיך אחריו. הדיון הפוסט-ציוני צמח מתוך חוגים רדיקליים באקדמיה, (17) אך הבשיל וחלחל גם לכתיבה הפופולרית והעיתונאית.

מסקירה חטופה זו עולה כי תערוכות הן כלי חשוב לדיון בשדה האדריכלי.(19) כמו כן, נראה כי רבים מן התקדימים להפיכת הדיון באדריכלות לפוליטי, מקורם בעיסוק תיאורטי ואוצרותי באדריכלות. על רקע זה, מעניינות כל-כך ההצעות לביאנלה הקרובה בוונציה המוצגות בתערוכה. העובדה שהביתן הישראלי בגרדיני (גני התערוכה), שבונציה נמצא בשיפוצים, מאפשרת לחלק מההצעות לעצב תנאי תצוגה חליפיים, מחוץ לבניין. כך יוצא שהצעות אלה משתמשות באמצעים אדריכליים, טעונים במשמעות ביקורתית, בנוסף ובמשולב לתיזה האוצרותית שלהם.