תערוכה חדשה לציון 25 שנים לפעילות עמותת במקום – תכנון וזכויות אדם. ביום רביעי, 9 באפריל 2025, תיפתח בגלריה "לחם ושושנים" בתל אביב-יפו התערוכה בּית.מקום | بيت.مكان, המציינת 25 שנות פעילות של עמותת במקום, הפועלת לקידום תכנון הוגן וזכויות אדם במרחב הישראלי-פלסטיני. התערוכה מביאה מבט ייחודי על עבודת העמותה לאורך השנים, תוך התמקדות בסיפוריהן של קהילות הנאבקות להכרה ותכנון. לצד סיפורים אלה, יוצגו עבודות של אמנים ישראלים ופלסטינים מובילים, חלקן נוצרו במיוחד עבור התערוכה ואחרות ניתנו בהשאלה. העבודות האמנותיות מרחיבות את הנרטיב של הקהילות ומאפשרות למבקרים לחוות את המרחב בו אנו חיים מזוויות חדשות. לאורך שנות קיומה, בִּמקוֹם עבדה ועובדת עם יותר מ-200 קהילות כדי לממש באופן מלא ושוויוני את זכויותיהם, לקדם צדק ושקיפות בהליכי תכנון הסביבה הבנויה, ולחתור לחלוקת משאבים הוגנת ושוויונית בתחומי התכנון והפיתוח המרחבי. אנחנו משלבות ידע מקצועי בתחום התכנון עם ידע מקומי של התושבים והקהילות במטרה להשפיע על המדינה למלא את חובתה להבטיח שגשוג שווה לכולן ולכולם. במפגשי עומק עם עם הקהילות, חושף צוות העמותה את הצרכים, הרצונות, הנכסים והיכולות שלהן, ומנסח איתן ועבורן חזון תכנוני. את החזון אנחנו מקדמות יחד עם נציגי הקהילה מול מוסדות התכנון והמדינה באמצעות מגוון אמצעים תכנוניים, משפטיים ובירוקרטיים. במקביל, אנחנו פועלות לשינוי המדיניות בסוגיות עקרוניות במטרה לקדם את זכויות האדם בעולם התכנון. העת הנוכחית מציבה בפנינו אתגרים גדולים במיוחד. מתקפת חמאס האכזרית על יישובי הנגב המערבי, והמלחמה שפרצה בעקבותיה גבתה את חייהם של רבים, והותירה קהילות שלמות מרוסקות. בצל המלחמה המשיכה ממשלת ישראל לקדם ולבצר משטר של עליונות יהודית בכל המרחב שבין הירדן לים. בתוך כל אלו, אנו עדים לא רק להחרבה מוחלטת של המרחב האורבני והכפרי בעזה, אלא גם לניסיונות גוברים לעקור ולגרש קהילות פלסטיניות בגדה ובנגב, לצמצם את חופש הפעולה והביטוי שלהן, לפגוע בזכויותיהן, ולדחוק אותן למרחבים הולכים ומצטמצמים. גם בקרב הציבור היהודי-ישראלי, מתקיים תהליך מתמשך של השתקת כל ביקורת וסימון אנשים וקבוצות כבוגדים. ארגוני זכויות האדם, וביניהם בִּמקוֹם, נכללים בקבוצה זו. למרות התהום הערכית והפוליטית שאליה מידרדרת ישראל במהירות מסחררת, ואולי דווקא בגללה, בחרנו בתערוכה זו להציג סיפורים שיש בהם גם רגעים אופטימיים, רגעים של הצלחות קטנות. מתוך העבודה הענפה של בִּמקוֹם, התערוכה מספקת הצצה לחייהן של כמה קהילות המתמודדות עם העדר הכרה ממסדית, עם אפליה תכנונית מתמשכת ועם תכנון פוגעני. התערוכה מביאה לקהל את סיפורו הייחודי של כל אחד מהמקומות ושל חיי תושביו בצל מאבקים ממושכים להכרה, להסדרה ולתכנון. מכל סיפור עולה רגע של הישג שהוא תוצר של מהלכי תכנון ארוכי שנים, עתירי בירוקרטיה, ורוויים בעליות ומורדות. מספר אמניות ואמנים תורמים לתערוכה נקודות מבט נוספות על הבתים, המקומות, חיי התושבים, ויחסי הכוח המכוננים מרחבים אלו. אלון כהן-ליפשיץ בונה בית הרוס ויוצר הפרעה בכניסה לגלריה. עדי סגל מתעדת את החיים בחווה בדואית בצפון הארץ. גדעון לוין מצלם את חיי השיכונים בשכונת רמת אליהו, המיועדת כולה לפינוי-בינוי. מיקי קרצמן חושף סדר וניקיון ללא רבב בלב היישוב אל-זרנוק בנגב, המנוגד כל כך לדימוי של "כפר לא מוכר". נאוה שיר ואורן יפתחאל טווים מסע בזמן ובמרחב מתוך צילומי אוויר היסטוריים של הנגב. טליה הופמן משחזרת דרך סטראוסקופ את המסע לדקייקה, הכפר הסמוי מן העין בשולי הרי חברון. גליה לולקו מצלמת רגעי ילדות בדקייקה. ניירת התכנון של שכונת אל-עיסאוויה בירושלים היא חומר בידה של תמר פייקס – בירוקרטיה אינסופית, שמתוכה היא יוצרת דמויות אנושיות זעירות. מג'ד אעבד מצייר את המחנק והכאוס שנוצר באל-עיסאוויה בצל השליטה הישראלית. סאהר מיעארי, גסטון צבי-איצקוביץ' ואלון כהן-ליפשיץ מאפשרים הצצה דרך בור המים לתוך שכבות אנושיות והיסטוריות של הכפר אל-ולג'ה. אנני קנטר מתארת בשירהּ את רגעי הריסת הבית, על כל משמעויותיו, ויהל גזית מתעדת את מה שנותר לאחר ההריסה. לבסוף, המסע של ראידה אדון דרך השוק בעיר העתיקה בירושלים, כשהיא סוחבת את ביתהּ על ראשה, מזכיר לנו את הכמיהה האנושית לבית נטוע במקומו, כזה שאליו אפשר תמיד לשוב ללא חשש שהוא כבר איננו. בצל תכניות לגירוש ונישול המקיפות אותנו מכל עבר, בִּמקוֹם ממשיכה לעבוד כדי להבטיח בית ומקום לכולם ולכולן.