הפרויקט הציבורי של השיכון מוחלף בשנים האחרונות בפרויקט היזמי ״פינוי-בינוי״ (או בשמו המכובס ״התחדשות עירונית״), שבמרכזו עומד ההיגיון הכלכלי של מיקסום הרווח הפרטי של היזמים. גישה זו הפכה לכלי התכנוני המרכזי בשנים האחרונות, והיא מבטאת הלך רוח הרואה במרחב הבנוי "תוצר לקוי" שאינו בר-תיקון אלא שיש לפנותו, להרסו ולבנותו מחדש.
אולם יש לזכור שהשיכון מספק דיור בהישג יד לדיירים מקבוצות מוחלשות, ביניהם מהגרים וזקנים. לאדריכלות השיכונים המאופיינת בבניה אופקית נמוכה יחסית, יש פוטנציאל תיקון ללא הרס, הכוונה להצעה לשיפוץ הבניינים הקיימים ואף להוסיף להם, תוך התחשבות בתשתיות הקיימות ובשטחים הפתוחים, ללא ויתור על המרקם העירוני של הרחוב ועל הקשר בין המבנה לסביבתו. פרויקטים של "פינוי-בינוי" מאופיינים לעומת זאת בארכיטקטורה תאגידית הבאה לידי ביטוי, בין היתר, בבניה של מגדלים (לכאורה בשם ה״ציפוף״), יקרים מאוד לתחזוקהֿ מנותקים מסביבתם, וחורגים מיכולת ההכלה של התשתיות ומבני הציבור הקיימים.
מסות הבניה שמטרתן להשביע את המשוואה הכלכלית ידחקו לבסוף מתוכן לחלוטין את תושבי השיכון, ביניהם בעלי דירות, זקנים, כמו גם דיירי דיור ציבורי – המוצגים לרוב כמי שמונעים את מימוש הפרויקטים בסרבנותם להתפנות – הם אלו שיהיו ל״מפונים״ מתוך הפרויקטים החדשים שיבנו במרכזי הערים הוותיקות ויפנו את מקומם ל״אוכלוסייה חזקה״ – שם קוד לשכבות חברתיות מבוססות והגמוניות.
בשכונות דרום-מערב ירושלים, כמו גם בערים אחרות בישראל, יש צורך לעבור מגישה של ״פינוי-בינוי״ למה שנכנה ״שיכון-תיקון" – קרי שינוי סדרי העדיפויות התכנוניים וחזרה אל היסודות החברתיים של הדיור. שיכון- תיקון פירושו תביעה מהמדינה לקחת אחריות אקטיבית לאספקת קורת גג וסביבת מגורים, וזאת כנגד הפקרת המרחב העירוני לאינטרסים יזמיים של ההון הפרטי. במידה רבה, ועל אף הביקורת שהצגנו ביחס לשיכון, נראה שתיקון חברתי ואדריכלי הוא הוא המפתח להתחדשות ולשגשוג של ערים ושל תושביהן.
