מכונת המגורים (המזרחית)

מאת: חיים יעקובי

בישראל, כמו במפעלי מודרניות אחרים המבוססים על הנדסה חברתית על ידי המדינה, קידדה המודרניות את משמעותו הלאומית של עיצוב המרחב. עניין זה נגזר מהתכנית הארצית המקיפה של אריה שרון לפיתוח מרחבי בישראל, ואחת ממטרותיה הייתה לספק דיור לאוכלוסייה שהכפילה עצמה בעשור הראשון להקמת המדינה. התכנית הגדירה שלושה ממדים לעיצוב המרחב: הארץ, העם והזמן. לתבנית אידאולוגית זו נוצקו תכנים שסייעו במימוש החזון הממלכתי שבו "קיבוץ גלויות מגוון זה" היה אמור "ללבוש צורה אחידה רק על רקע של תנאים פיזיים, חברתיים וכלכליים נוחים ומעודדים". אלו, ברוח פרויקט המודרניות, אמורים לדברי המתכנן לייצר "הרכב חברתי ויצירת מסגרת תכנונית, שתקל את הטמיעה ותזרז את התהליך של איחוד חלקי היישוב המגוונים… לחטיבה אחידה ויוצרת". גישת התכנון המודרניסטי הלמה את הצורך "לביית" את המהגרים כדי שלא יישארו "זרים" במדינה החדשה. תפישה זו התייחסה למערכת מרחבית שלמה, שברוח התכנון המודרניסטי כללה מבני קהילה, שטחים פתוחים ומבני מגורים על יחידות המגורים שבהן. לארגון מרחב הבית היה תפקיד חברתי שהגדיר כיצד יחיו המשתמשים במרחב הפרטי, והעמדה החדשה שמה למטרה לא רק לספק מגורים אלא גם לשחרר את המשפחה מניהול משק הבית על-פי המסורת, והיא תאמה לחלוטין את מטרת המשטר בישראל בשנות החמישים של המאה העשרים: לעשות למהגרים המזרחים תהליך דה-ערביזציה כדי ש"ישראלים לא יהיו ערבים", כפי שטענה אלה שוחט.

לכאורה היה ניתן לחגוג את ניצחון פרויקט המודרניות: השיכונים ניבנו והשתכנו בהם מהגרים. אולם באתרים אלו אפשר לזהות מנגנוני ייצור אדריכליים חלופיים, תוצרי-נגד, ואלה
הפכו את השיכון — מכונת המגורים המודרניסטית — למכונת המגורים המזרחית, שכן בני אדם אינם אדישים ליוזמות חיצוניות המבקשות לעצב את חייהם. יש ביכולתם לייצר בסביבתם משמעות הנגזרת ממטרות ומערכים העומדים בראש סולם עדיפויותיהם, גם אם אלו מנוגדים לסדר החברתי ההגמוני. השיכון גם עומד במרכזם של ייצוגים תרבותיים רבים הקושרים אותו לתרבות המזרחית — למשל שיר הפרחה, הסביבה הבנויה בפריפריה בסרט "חולה האהבה משיכון ג'" או בסרט "שחוּר", כריכת הספר "מזרחים בישראל" או "קולות מהקטמונים". נדמה שהסובייקט המזרחי הפנים את הזדהותו-זהותו עם השיכון ובכך הציג, ולו באופן חלקי, אפשרות לראותו כאתר מזרחי המבטא מודרניות אלטרנטיווית. בדבריי אני מכוון לכך שעם השנים נוספו לשיכונים אלמנטים אדריכליים המוגדרים כבלתי-חוקיים וכבלתי מתחשבים בחלל הציבורי, כגון ניכוס שטחים שהוזנחו והפיכתם לגינות פרטיות או שינוי בפרטי הבניין הסטנדרטיים (למשל חלונות וכניסות) וטשטוש האנונימיות שהם מייצרים. תוספות אלו הפכו את השיכון ליצור כלאיים אדריכלי שאינו מוכתב על ידי תכניות, חתכים והיגיון אסתטי מקצועי. התמורה האדריכלית ש"קלקלה" את מכונת המגורים המודרניסטית מעלה אפשרות להתבונן במבט חדש בסביבות המגורים החדשות שנוצרו — להרחיק את השיפוט האסתטי ולקרב את האתי.

בכך אין בכוונתי לטשטש את האופן שבו השיכון נתפס בקרב רבים מדייריו כאתר של דיכוי, ובעיני בעלי האפשרויות לניעות כלכלית הוא בבחינת תחנת מעבר זמנית ובלתי ראויה למגורים. אולם האדריכלות שנוצרה מלמטה מאפשרת לדון במרחב האדריכלי בישראל בכלל, ובסביבת המגורים בפרט, כחלק מפרויקט של מודרניות אלטרנטיווית, ובכך להישיר מבט חסר פניות אל המרחבים שיצרו קהילות שלא "צלחו" את מסלול המודרניות הלאומי. אכן, בחינתו של השיכון כאתר "מזרחי" מאתגרת את תפישת המרחב, אולם קשה לראותה כעמדה המשנה את התפישה האדריכלית-תרבותית. המוצא ממשוואת יחסי הכוחות הזו טמון בנכונות בעלי הכוח (האתני-מעמדי והמקצועי) להפסיק לראות במרחב הבנוי המזרחי "תוצר לקוי" בר-תיקון ולהתחיל לראות בו חלופה מקומית נטולת מרכאות.