יער ישראלי

מאת: נעמה מישר

היער אינו המקום שחיים בו את היום יום, הוא המקום שמחוץ לו. לרוב האנשים בריכוזי האוכלוסיה העירוניים היער נמצא מחוץ לשדה הראיה, מחוץ ללוח הזמנים ומחוץ לתוואי ההתנהלות המרחבית. היער שייך לזמנים מוגבלים, לסופי שבוע וחגים, לטיולי ילדות ולאימונים צבאיים.
הירידה מן הכביש המהיר לכביש אזורי וממנו לתוך דרך העפר, מאיטה באופן משמעותי את קצב ההתקדמות הממוצע במכונית. זוהי כניסה מתוך ההוויה המציאותית הנמוכה, לתוך מה שהוא תמונה או סמל, לתוך המקום הראשוני, ה"מקורי"- מצד אחד והאוטופי- מצד אחר.
יערות ושמורות טבע הם המרחב שעוד לא הוגשם במובן של בניה. אך האם הם מוצאים מנוחה במובן הפשוט של שטח פתוח, של טבע?
אנסה להראות כי עלילת העל של היער הישראלי, היא עלילת הכיבוש. היא אוגדת לתוכה עלילות משנה כמו שימור ושיקום טבע, נופש, ריאות ירוקות ועוד. אך זהו מקום חסר מנוח המעלים עדויות על קיומם של מיליון פלסטינים שגורשו ודוחס אתוס הציוני – אירופי חלופי לתוכו.
זהו מקום של חיפוש רעיוני וחזותי מתמיד אחר מקור או סמל, שהם קדומים, חליפיים ומצדיקים עימות וכיבוש. היער, איננו אתר בניה במובן הציוני המקובל של בור – מנוף – בניה, אך הוא אתר של תיעוש, של רחש תכנוני- יישומי מתמיד, המפעיל כוח רב על מגוון תודעות של נוף, מרחב וזמן.

הייעור כתופעה קולוניאליסטית

המנדט הבריטי, החל מ1918- , היה המחוקק הראשון שחקק בתחומי שמירת ערכי טבע ונוף בפלשתינה. באמצעות חוקי שמירת הטבע, שלל את התרבות המקומית ביחסה למרכיבי הטבע. ההיבט המקטלג של האימפריאליזם, הפך לפרקטיקה של דירוג ערכי ושל ייצור נוף, על פי המערך הערכי-אסתטי של הכובש. כלכלות חליפין של האוכלוסיה המקומית עם סביבתן הטבעית, כמו רעייה, כריתה, קשוש ועוד, נחשבו מזיקות אם פגעו במערך ערכי-אסתטי זה.
היה זה מערך המבוסס על נופים אירופיים המאופיינים ביערות ירוקי עד, רמי קומה, אשר נוצרים בתנאים של כמויות משקעים רבות וטמפרטורות נמוכות, וכן מתפישת עיצוב הנוף האנגלית, שיצרה את הנוף ה"טבעי" המענג והנשגב – יש מאין.
הגן האנגלי שעוצב כמקום טבעי מלא חן ושגב, ניסה להשפיע על האדם, מתוך אמונה שבקרבה לטבע אדם הוא טוב ומוסרי יותר. המראה טבעי, היה פרי תכנון עד הפרט האחרון, והצריך ממון רב וכוח עבודה זול כדי לממשו.
ה Picturesque ,- 'הציורי' , תיאור הנוף בציור, כתיבה ובעיצוב גנים, מאופיין במראה האחו הפסטורלי – הדשא שנוצר עקב רעיה והעצים רמי הנוף, שהצאן "הרים" את נופם. זהו הטבע אשר תוכנן כך שיצור תחושה של קרבה והערצה לטבע ולאורח חיים כפרי של רועים. אך זוהי יצירה שלא רמזה אף במעט על הגסות, השיפלות, הניצול, המחסור והעוני שהיו כרוכים בחיי איכרים ורועים אריסים.
בסוף המאה ה-17 נטיעת עצים הפכה לעיסוק הפופולרי ביותר במעמד בעלי האדמות, שווה ערך לציד, ולהשבחה גזעית של כלבים וסוסים. היה זה ביטוי לטעם טוב, ייחוס מעמדי,רוחב דעת ואהבת האדם לאדמתו. בעלי אחוזות נטעו מיליוני עצים.

המפרי רפטון, מעצב גנים והוגה, הכותב בנושאי גנים ונוף במעבר המאות 18-19, הגה את "הספרים האדומים". בספרים אלה תיעד את מראה הגן ואת האתר לפני הגינון, הוא כותב על 4 עקרונות לגן אידאלי-
1. יבטא את היופי של הטבע ויכסה את המכוער.
2. יבטא גודל וחוסר גבולות על-ידי הסתרתם, ( the enclosure acts – המהפכה האגררית ה2- אפשרה לאדם בודד אחד לרכוש חלקות קטנות סמוכות, ביטול הגבולות אפשר לצור אחוזות שהן לכאורה ללא גבול).
3. יראה טבעי לחלוטין.
4. כל אלמנט שימושי שאינו משתלב בגן, יוצא.

אנסה לבחון את הזיקה בין תימות בריטיות אלו, למרחב המיוער הישראלי –

1. יופי המכסה את המכוער – היערות, שעם קום המדינה ניטעו בעיקר באורנים, הפכו לתצורה "טבעית" מאוד וכיסו בשיטתיות את ה"מכוער": חורבות כפרים ערבים שנהרסו עם גירוש/בריחת תושביהם ונופי טרסות בהרים, זרועי עצי פרי מקומיים, אשר היו חלק מכלכלת אותם כפרים.
2. גודל וטשטוש גבולות – יערות ניטעו לאורך הקו הירוק, במורדות המערביים של יהודה ושומרון, במסדרון ירושלים, לאורך רצועת עזה ובגבול הצפון. המיסוך הירוק הרחיק ועמעם את נוכחות הגבול, וביטא פנטזיה של התפשטות ונוכחות מעבר לקו המציאותי שנקבע. שטחי הנטיעות הגדולים המאפיינים את היער, מייצגים את אופי הבעלות הלאומי של קרקע בארץ, ברובה על-ידי הממשלה (מנהל מקרקעי ישראל) והקק"ל. השרידים של חלוקת הקרקע לחלקות קטנות האופיינית לתרבות הפלסטינית, הועלמו על ידי הסתרתם בנוף הקואופרטיבי היהודי, בחקלאות וביער.
3. האתר יראה טבעי – התימה של מראה טבעי לחלוטין אינה ניכרת ביערות נטע אדם. לא היה כל ניסיון להעלים פסי מניעת אש, שינוי במין הנטיעות או את גבול היער עם מרקם נוף שונה, המעברים היו חדים ומתועשים. עם זאת לעולים ולילידי הארץ זהו הנוף היחיד שהכירו מאז ומעולם. לעומת זאת ביערות אלונים שהפכו לשמורות, היה ניסיון להגיע לחברת "קלימקס", כלומר לתצורת נוף "טבעית" מושלמת. (הנחה זו שקיימת תצורת טבע לא מופרעת, שלמה, איננה תקפה עוד בתיאוריות אקולוגיות).
4. הוצאת מרכיבים שימושיים בלתי הולמים אסתטית – במקרה זה היו אלמנטים שימושיים שהועלמו ואלמנטים שימושיים שהוכנסו במקומם באופן גלוי ובוטה. טרסות ובתי הכפרים הערביים, שהיו שימושיים אך לא לצד הכובש, נהרסו וכוסו בנטיעות החדשות ובדרכים שנסללו. עצי הפרי שהיו פזורים או נטועים במרחב, לא השתלבו ביער צורנית ושימושית. הם לא נתנו צל, הפריעו לצפיפות אחידה של נטיעות, אשר בין השאר הניבו עצה, ולא שירתו את רעיון היער הרם. בהתאם לאתוס הציוני השולט ומנצל את המרחב, הוכנסו ליערות מרכיבים שימושיים כמו שולחנות, מתקני משחק לילדים ומתקני מנגל.

גם כאן היה צורך באדמה ובכוח עבודה זול (עולים וילדים). כדי לגייס ממון וכוח אדם זה התבסס מערך תרבותי משוכלל, אשר כלל את מערך החינוך, עולם היצירה הספרותית והאמנותית וכן מערך שווקי הסברתי יעיל.
ב1860- הקונסול הבריטי בירושלים החל בניסיונותיו הראשונים לאקלם אקליפטוס, שמקורו באוסטרליה. בכך הוא ניסה לסמן לתורכים את שליטתו ברחבי העולם ואת כוחו בשינוע צמחייה מיבשת ליבשת, תוך שימוש בה ככלי רב עוצמה לשליטה בנוף.
רק ב1884 הצליח קרל נטר, מנהל מקווה ישראל, לאקלם מין איקליפטוס שהביא מיערות שניטעו בידי מתנחלים צרפתים באלג'יר. הצלחה זו סימנה בעקיפין את כיוון ההתנהלות של היחסים בין התנועה הציונית לנוף ולאוכלוסיה המקומית. זהו הכוון הקולוניאליסטי, כפי שמתאר אותו מישל פוקו, בו אירופה מנסה לממש את החזונות האוטופיים שלה בקנה מידה גלובלי, בחלל הפאנטזמטי של הקולוניות.
האקליפטוס בפלסטינה הוא ייצוג מובהק לתנודות כוח ושליטה באמצעות נוף וצמחיה בזירה הקולוניאליסטית.

האנשה

השיח הבריטי הענף על גנים ועצים השתמש בהאנשה. קטלוג של תצורות עצים נערך על ידי אותו כותב שיצר קטלוג של שילובי תצורות פנים, במאמץ אדיר של מיון והערכת אובייקטים.
ויליאם שנסטון, משורר ומסאי של התקופה כותב ב1764- : "האלון בכל מובן מתאים ביותר לתיאור האופי האנושי…כשם שאיש אמיץ אינו במפתיע מתנהל בהתרוממות רוח בעקבות שפע, או מדוכא בתקופת שפל, כך הורקת עליו של האלון אינה מופיעה לראשונה עם עליית החמה, ואינה נעלמת עם רדתה. הוסף לזה את הופעתו המלכותית, גבהות צמרתו,וענפיו רחבי הידיים הסוככים."
בארץ, נטיעות של מוסדות יהודים בעצים רמי קומה, היתה האנשה של דמות היהודי החדש. באירופה הוא היה מזרחי ושנוא, ומתוך הזדהות והתכחשות למיקום כפוי זהו, ניסה להפוך לאירופי-מערבי במזרח. מיובאים מהמערב או מקולוניות מרוחקות של אירופה, גבוהים, חזקים ומהירי צימוח, כך נבחרו מיני העצים המועדפים לנטיעה. מכאן לא מפליא הכינוי שניתן למגזר מינים מהירי צמיחה- "צמחי חלוץ". היה צורך מיידי להשתלט על המרחב ובמהירות. החלוץ עובד, בונה, גואל את האדמה ונגאל מדמות היהודי הגלותי. כך גם האדמה עצמה, או המרחב כולו, נמצאים בשינוי מתמיד, בבניה אינסופית באזורים עירוניים, ובכיסוי הפריפריה ביער גבה קומה, "אירופי", שנכרת, נשרף וניטע מחדש במחזוריות.

נטיעות ומעמד

רב הנטיעות התבצעו כעבודות דחק על-ידי עולים חדשים מעיירות פיתוח ומושבי עובדים בפריפריה, אליה הגיעו על-פי מדיניות לאומית ולא על-פי בחירה. משמעות הדחק היא השתכרות זעומה. עובדים אלה נושאים בנטל הנטיעות בגופם, בעבודה מפרכת ובתגמול מצומצם. הם נוטעים עצים באזור מגוריהם המוכתב, החדש להם, ואיש אינו מתייעץ בהם על טיבו של הנוף בו יצפו מדי יום. המוסדות הלאומיים אשר החליטו על מיני הנטיעות, על הנוף החדש שיוצר, היו אנשי ההגמוניה האירופית הותיקה בארץ. הם סיפרו בתכניות הייעור את סיפור עברם האירופי, את סיפור התנערותם מן המזרחיות (ומן העובדים המזרחים שהיו הפועלים בכפיפות למנגנונים שלהם) . יהודי ארצות ערב שחיו בתוך המרחב המזרחי, יכלו להוות גשר, להתחברות לתרבות הערבית המקומית ולנוף המקומי. (לא בטוח שכולם רצו בכך חלקם ראו עצמם צרפתים כבר שם) אך עדות יוצאי מדינות האיסלאם אולצו לממש בעבודת הנטיעות את האתוס היהודי אירופי שדגל בהעלמת שרידים של הנוכחות הפלסטינית במרחב ובהרחקת המזרח, לטובת האוטופיה האירופית.

מגדר
אני מרגישה לא נוח עם הזיהוי של אי סדר עם נשיות אינובעייתי ( למרות מודעותי להתנגדות ללוגוצנטריזם, או לפחות דורש הרחבה, חוץ מזה גם לאבות היער מסוכן,הייתי מורידה את הפיסקה, כרגע)
היער הוא המרחב של ההגמוניה הגברית. גברים החליטו בראשיתו על חזותו, גברים לרוב נטעוהו. היער הישראלי מייצג סדר. העצים נטועים בגריד, שבילי אש בולטים במרחב מחלקים אותו לתת חלקות שרירותיות. מיני עצים שונים נטועים בנפרד בחלקות סמוכות, ללא הדרגה במעבר בין מין למשנהו. הוא שייך לשפה של מודרניזם גברי מובנה ושיטתי.
היער הוא מקום הבילוי של המשפחה ההטרוגנית. הוא מקום בטוח לכל המשפחות, כאשר האב נוכח. האם היער בטוח במידה זהה לילדים ולנשים? בכל רגע או מקום שבו היער אינו מאוכלס במשפחות, הוא הופך למאיים ובלתי צפוי לבודדים שאינם גברים חמושים וניידים.

המאיים

תחושת איום וחוסר נוחיות נחוותה על-ידי המתיישבים האירופים במפגש עם המרחב המזרחי המוזר שמצאו. לאחר מלחמת 48 נטען המרחב בעקבות וזיכרונות מאיימים נוספים של קרבות וקורבנות.
אך היער האירופי היה למאיים נוח ומוכר יותר. החלפת המרכיב המאיים שנבע מזרות של הנוף המקומי, במאיים האירופי בדמות היער הרם, הכהה והצפוף, ניסתה להעלים את המאיים הראשוני והמשני. (מה הראשוני ומה המשני?) אך למעשה, שכבת היער עיבתה והעצימה את תחושת האיום. לא ניתן להעלים לחלוטין עדויות לחיים קודמים שנקטעו ולא ניתן להעלים את מעשי ההרס השיטתי של כובש ואת עקבות חייו וקיומו של נכבש. ככל שהקרן הקיימת מגדילה את שטחי הנטיעות, כך הולכת ומתעצמת ההכרה בהיקף הכה בלתי נתפס של ההתיישבות הפלסטינית שגורשה. 400 הכפרים שנמחקו, על אלפי הדונמים של השטח החקלאי סביבם, הולכים והופכים למתווה היער הישראלי. כך נוצר המאיים הרב שכבתי. המאיים של המקומי – מזרחי, המאיים של הקולוניאלי, (אשר יצר מתח של קונפליקט מרחבי אלים) ושל המאיים האירופי.(מה ההבדל בין השניים הראשונים) היער האירופי המיובא, האזור הלא מודע, החשוך, המרוחק ומטושטש, מכסה על חטיבות של תרבות, ידע והיסטוריה שהוצאו מתחומי הנראות של העין הישראלית.
גושי הידע והזיכרון היהודים- ישראלים אמורים לתפוס את מקומה של התרבות המקומית: מציבות לקהילות אירופאיות שנכחדו בשואה, מציבות ואנדרטאות לנופלים ישראלים במלחמות, תיאורי קרבות בהמחשה מרחבית-גרפית ושלטים על-שם תורמים שהם אנשים פרטיים מאוד.
כך תוקף אותך המצמרר של אגדות הילדים הצפון אירופיות, של הטרגדיה הפלסטינית ושל טרגדיות יהודיות ממפלסי זמן שונים. היער רוחש רעות.

גוף ביער

ההליכה והתנועה ביער אינן טרוויאליות. הגוף שמורגל בהתנהלות במרחב מוסדר, אורבני או אורבני למחצה, נדרך להסתגל לפני שטח יציבים וצפויים פחות. כל הגרייה החושית בסימן שינוי.
מה הגוף הישראלי זוכר?
נטיעות – ילדים ופעוטות אוחזים ביד שתיל ( כמיילדים אותו בעצמם), חופרים (תוקפים) באתים ובמעדרים את האדמה, מניחים ומכסים(קוברים) את השתילים (הילודים) בבורות. בעוד הם שרים לאדמה את שירו של זאב : "…אני ואת, קשורים לעד, בנטע הרך, בנטע הרך, יגדל ויצמח…". האם אינם מבוימים כמתקיני טקס קבורתם שלהם, כנערים לוחמים צעירים, ההופכים אחרי מותם בקרב לאילן? (מקסים)
הקשר בין תרבות הנטיעות לתרבות הצבאית עולה במובהק מעבודתו של יצחק דנציגר. לאחר כיבוש הגולן הוא מקים על אדמת הגולן אנדרטת זיכרון לחללי סיירת "אגוז" בדמות חורשת אלונים. בחזית תמונה המנציחה את האירוע, קומנדקר צה"לי. כפי הנראה בתוכו שתילי האלון, (המכונה הצבאית מוצגת כרחם ראשוני של צמחייה). ה"מקום" מסוקל. האבנים שסוקלו נערמו בערמות קטנות ברחבי החלקה ובשוליה המגודרים גדר תיל. מחוץ ל"מקום" פני הקרקע מכוסים באבנים פזורות. בתוך ה"מקום", כל עץ או שיח בוראו. מחוץ לו עצים נמוכים של זית ואלון מנקדים את פני כל המרחב באופן אקראי. בתוך ה"מקום" האדמה מחוררת בשורות ישרות ובמרחקים שווים בבורות נטיעה, (קברים). הדמויות הרחוקות, פוסעות או רוכנות לעבר הבורות. עוד מעט ייטעו בהם בודאי את שתילי האלונים, (המתים-החיים). אותן חורשות אלונים שתרבויות מוסלמיות לא "השכילו" לשמר במיטב המסורת האירופית, יקומו מחדש על-ידי הנוטע הישראלי הילידי האבל, המבין היחיד את משמעות הקשר בין מקום, סדר, חיים ומוות.
בשלב ההתבגרות ב טיולים שנתיים וטיולי תנועה צעירים ישראלים לומדים לא לראות מעבר לשכבת היער הישראלית. בהכשרה שהקושי פיזי בה הולך ומתגבר עם השנים, הכוללת מסעות שבהם מונהגת משמעת מים, הם נדרשים להתקרב בגופם לאדמה ולהוויה הצבאית. ובצבא עצמו אימוני שטח, מארבים על הבטן, תרגילי סיירות, ניווטים והסוואה בשטח פתוח, דורשים מגוף החייל התמזגות טוטאלית עם ה"טבע", שסופה מי יישורנו.
בפיקניק הגוף הישראלי עסוק בפעלתנות של כיסוי במפה, בשמיכה, בייצוב של כיסאות ושולחנות, צידניות ומתקן מנגל. מערכת העיכול משתלטת על פעילותו, מועדפת על-פני הראייה, החשיבה והדיבור. ארץ אוכלת.
במסיבות הטרנס שנערכות ביערות, הגוף הישראלי הצעיר פורק לראשונה את עול הממסד, המשפחה והצבא. זוהי פריקה ללא רוע, אך עם לא פחות עיוורון אל התכנים של היער .
(פרק מקסים)
בקרת המרחב

הקרן הקיימת הצהירה מתמיד על תפקידה בניכוס ושליטה במרחב. היער מרושת בנוכחות יזומה ומחזורית, במקומות שבהם לא מתאפשר ישוב ממשי קבוע. זוהי מחזוריות של נוטעים, כורתים ונופשים ושל פיקוח על ידי סיירי המשטרה הירוקה או הסיירת הירוקה.
מגדלי התצפית של יערנים, הם עין נוספת המפקחת ועוקבת אחר תנועות גורמים שונים ביערות.
היער הוא מרחב שמייצג סדר, שליטה ותכנון במסווה רך.

מגמות חדשות בייעור

הקרן הקיימת החליפה מגמה במקום נטיעת מיני עצים מיובאים, התימה החדשה היא "ייעור בר קיימא".
זוהי נטיעה בעצי "ארץ ישראל", אותם צמחים שבהם נפגשו ראשוני המתיישבים היהודים, שאפיינה את הכלכלה הפלסטינית. אלא שאז נחשבו מינים אלה לבזויים, חסרי חן וחסרי תועלת. עברו שנות דור וניתן כבר להשמש בצמחייה האופיינית לנוף המקומי לצורך הסמלה של המרחב, מבלי לשייכו לתרבת הפלסטינית. כעת העצים המקומיים קושרים אותנו לעברנו הקדום במרחב, ללא קשר להיסטוריה הקרובה של התרבות המקומית.
אך אין פירושו שנעשה ויתור על הפסטורליה הישראלית, בעלת הנוף הרם, זו ממשיכה באמצעות רעייה ביערות ברי קיימא, ענף בדואי בעיקר, באופן מבוקר, ומשמרת את הזיקה הישנה לאותו מראה אירופי מעורר געגוע.