חצרות וסביבות המגורים של בנייני הדיור הציבורי

מאת: נעמה מישר

ברבות מחצרות בנייני הדיור הציבורי פורחים באביב שיחי חרצית גבוהים.(1) בקיץ מתייבש שדה החרציות ונראה כשדה קוצים, ולכלוך ואשפה מתפזרים בעשביית הבר. בתוך העזובה מופיעים תמיד איים של טיפוח — יוזמות פרטיות של דיירים — עדות לכוחות מקומיים. אולם אלה אינם מצליחים להתגבר על השטחים הנרחבים מדי שהוקצו לחצרות הבניינים. רשויות מקומיות רבות שולחות מדי קיץ בקיץ קבלן גינון וזה קוצר את השיחים היבשים ומנקה את החצרות. כדי לממן התערבות זו קונסת הרשות את התושבים על הזנחת החצר.(2)
במרכיבי הסביבה של בנייני הדיור הציבורי יש כשלים תפקודיים חמורים הנובעים, לטענתי, מאופן תכנונם, מהתערבויות מוסדיות מחלישות ומתמשכות ומהיעדר התערבויות מוסדיות נדרשות. מרכיבים אלה ממשיכים לגבות מחירים משמעותיים מדיירי הבניינים גם חמישים שנה לאחר הקמתם.

חצרות בנייני הדיור הציבורי מתמזגות לרצף המשכי. חצר קדמית של בניין אחד נהפכת לחצר אחורית של בניין שכן וכך גם החצרות הצדיות. בתכניות מתאר רבות התקיים הסעיף "איסור הקמת גדרות: לא תורשה הקמת גדרות בין מגרשי המגורים אלא אם כן תבוא עפ"י הסכמת מהנדס העיר" (רסקו, 1970).(3) האדריכל ומתכנן הערים שמואל יבין עבד בשנות החמישים באגף התכנון הממשלתי והוא מסביר:

"בשנות החמישים אדריכל לא עשה פרצלציה – הוא עשה תכנית בינוי – תכנית העמדת בתים. גבולות הפריעו מאוד למתכנני הבינוי הציבורי – הם לא רצו דבר כזה שיחסום את הדמיון האדריכלי, הבניין הקדים את המגרש והאדריכל רצה צורת בינוי חללית, מרקמית… הגבולות לצורך רישום בטאבו נוצרו אחר כך… (4)"

אדריכל הנוף דן צור ושותפו ליפא יהלום היו אדריכלי הנוף של שכונות מספר. צור מתאר את תפישת התכנון של סביבת השיכון הציבורי: "רצינו להציב את הבניינים בגן פורח […] כך נעשה בשיכון לדוגמה ברמת אביב וגם ביפו ג' ובשכונה ד' בבאר שבע".(5)

לחברות הדיור הציבורי היה אינטרס ליצור שטחים רציפים לצורך נוחיות הטיפול בהם, שכן גיזום גדרות חיות (כפי שהיה מקובל לנטוע בין כניסות ובניינים בשוק הדיור הפרטי) וטיפוח גנים פורחים דרשו החזקה רבה ויקרה. ואכן החצרות עוצבו כמרחב ציבורי מבחינת שפה וסגנון וכך תחזקו אותן בעשור הראשון חברות הדיור הציבורי, אך משאלה לא היו אחראיות עוד לתחזוקה נדרשו ועדי הבתים של כניסות רבות ובניינים שכנים לתאם את הגינון הרציף. זוהי ללא ספק מטלה ארגונית כבדה לאוכלוסיית הבניינים הענייה ברובה, ובין שהחצרות הרציפות שימשו כרקע ניטרלי ושטוח לאדריכלות המודרניסטית שהונחה עליהן, ובין שרציפותן נבעה מהשאיפה להפוך את סביבת המגורים לגן פורח (למרות תנאי המדבר בארץ), נטל שיתוף הפעולה המסורבל בתחזוקתן הפך את הרציפות למכשלה.

פרויקט שיקום השכונות, שהחל ב-1978, כלל שכונות רבות שנבנו על ידי החברות הממשלתיות והיה בבחינת הכרה של המדינה באחריותה להבניית סביבות עוני ברחבי הארץ, ובאופן לא מפורש — באחריותה לסביבת המגורים הבלתי ראויה שסיפקו החברות המשכנות. אלא שמנגנון שיקום השכונות שכפל דגם בנייה סטנדרטי של חצרות ובניינים שזכו להשתתף בפרויקט, והשיקום הפיזי לא הצליח להתמודד ביעילות עם רוחות הרפאים של התכנון המוסדי. שכונות מעטות בלבד יצאו ממעגל שיקום השכונות.

היעדר הגְדַרוֹת שיוך פיזיות לבניינים ולכניסות מעיד עד היום על העוצמה וההשפעה של מתכנני הדיור הציבורי על חיי היום-יום של משתכנים ואף על הניכור מהם. גם מנגנון השיקום לא השכיל להתמודד עם ירושה זו. על הרשויות להכיר באחריותן לכשלים מבניים בתכנון ובהקמה של בנייני הדיור הציבורי, כמו גם בכשלי התערבויותיהן במרוצת הזמן. מוטלת עליהן חובה מוסרית לפתח אופני חשיבה מחודשים על בעלות, מימון, שיתוף הדיירים, ועל חלוקת המרחב, רישומו, אפיונו התרבותי ומנגנוני תחזוקתו. חשיבה מחודשת על אופני התערבות וסבסוד ניכר של סביבות מגורי הדיור הציבורי בפריפריה יכולים להפוך לתשתית של יצירה ובנייה עצמאית וזו תייצר פרשנות חדשה למורשת התכנון של סביבות בנייני הדיור הציבורי.