מאת אדר' יעל רייזנר
הצגת עבודתו של ערן בינדרמן, (עבודה שהחלה במסגרת הקורס ללימודי המשך בעיצוב אדריכלי, בברטלט, יוניברסיטי קולג' לונדון), בגלריית העמותה בקרב קהילת אדריכלים ישראלית, היא עבורי הזדמנות נעימה לחשיפת אופיו של תהליך עבודה של הקורס שאותו אני מלמדת. ללמד ישראלי היה תענוג שנפל בחלקי לגמרי במקרה.
תסביך האדריכל
במהלך המאה העשרים, במחזוריות; במעגלי-ענין שחזרו על עצמם במשנה מרץ וכל פעם באדרת קצת שונה, הופיעה איבה עמוקה ושורשית לכל מה שנשא סממנים של אלמנטים סובייקטיבים באדריכלות. הסיבות היו רבות ושונות ו'אדריכלות בעקבות תיפקוד' היתה רק אחת ברשימה ארוכה עליה נמנו החיפוש אחר אוניברסליות, אלמנטים אבטיפוסיים ושיטות ייצור לפי סטנדרטים תעשייתיים, ומאוחר יותר הצטרפה השאיפה להפוך את תהליך העשייה האדריכלית למדעי, שיטתי, וכד'. כל אלה דחקו את הביטוי האישי באדריכלות לקרן זוית, במשך למעלה ממאה שנה.
השיח האדריכלי ותהליך העשייה מעוגנים כמעט בכל תחום באופן מורחב חוץ מאשר בתרבות החזותית: אקלים , מיקום, קליינט, פרוגרמה, חסכון באנרגיה, שיקולי תיפקוד, 'תכלס' , סטטיסטיקות, מסחריות, עקרונות מבנה, חמריות, טכנולוגיות בנייה, והרשימה עוד ארוכה. כל שיח מסוג זה בנפרד ,נחשב בעיני רבים כתוכן המעשה האדריכלי. אך לא כך הם פני הדברים.
כפי שמסבירה לנו סוזאן סונטג בספרה: ‘Against interpretation' במסגרת דיון באמנות מופשטת בשנות ה- 60, מאז ימי יוון העתיקה, בהם אפלאטון ואריסטו דנו בתאוריות של האמנות כחיקוי,'מימזיס' וכיצוג , רפרזנטציה, האמנות עדיין נתפשת כתוכנה המילולי, ולא כ'צורתה', מתוך ההנחה שה'צורה' היא מוצר לוואי בלבד. לפי עניות דעתי האדריכלות נופלת גם היא לאותה מלכודת בה הדיון מתמקד בתכנים בלבד, בו בזמן שהדיון בביטוי החזותי לתכנים הללו נותר דל ופשטני.
(דוגמא לעיסוק בצורה ולא בתוכן בתחום אמנות אחר, ניתן למצוא בכתב העת הישראלי לספרות וחברה 'מקרוב' מופיע מאמר מרתק בו דנים מספר סופרים ואנשי ביקורת בשפתה של סופרת עם יציאתו של ספרה החדש. נקודת המוצא של הדיון היא שלא לגלוש לשיח על תוכן הספר, אלא להתמקד בשפתה ואופן ביטויה המילולי).
קרוב לוודאי שכל התכנים הנלווים שפירטתי לעיל יהוו חלק אינטגרלי מהמעשה האדריכלי וישפיעו על העשייה האדריכלית, אך לא בהכרח יעידו אלה, על אופיו של האדריכל הספציפי או על שפתו האדריכלית. עיצוב אדריכלי הוא מעשה מרכבה המשלב מרכיבים רציונליים עם כאלה שאינם רציונליים, מרכיבים אובייקטיבים עם כאלה שטיבם סובייקטיבי.
כפי שמסכם ומבהיר מרדכי גלדמן,( משורר, מבקר אמנות ופסיכותרפיסט ישראלי), לגבי עולם האמנות, בספרו ,'מראה אפילה' (שמומלץ לקריאה לכל אדריכל),"כך או כך ברור כי מדובר באחרות- זו הממשית והפוטנציאלית כאחד, המקננת מעבר לדימויי האני הנוצרים על-ידי התניות חברתיות רבות כוח, המבקשות לשלוט בגופו וברוחו של הסובייקט. בהיעדר מגע עם האחרות מתה האישיות מאחורי מסכה כפויה, והיא נעשית קליפה מכנית-רובוטית, המדקלמת טקסטים קולקטיבים ורואה את שהיא מצווה לראות." כל זמן שלא נאמץ את הביטוי האישי, לעולם ההוויה האדריכלי, נמשיך לעסוק בדקלום טקסטים קולקטיביים.
בנוסף לכל אלה, אנו חיים בעולם ששואף להיות פלורליסטי וסובלני יותר מתמיד, כאשר ליחיד, לאינבידואל, ישנה אפשרות לביטוי אישי, ויש לו הזכות לאחרות. תסביך האדריכלים מביא לבלבול יוצרות ולעיוות מהות הארכיטקטורה. הכרה בקונפליקט, מקורותיו והשלכותיו, שופכת אור, בין היתר, על הדרך שבה עלינו להכשיר דורות חדשים לפעילות זו.
ביטוי אישי
אחת הדרכים להשגת רב- גוניות תרבותית באדריכלות, ולפיתוח תרבות מקומית אותנטית וייחודית, היא באמצעות טפוח ושמירת השונות בין האדריכלים, והבאתם לידי כך, שיטמיעו את גווניה השונים של אישיותם ותרבותם בעבודתם העיצובית, באופן עקבי ומתמשך. מגעם האישי חייב לבוא לידי ביטוי בעבודותיהם. באיכויות החזותיות השונות של כל עבודה עיצובית עלינו להבחין בשפה וקו אישיים, כבר מהסקיצות הראשונות. גישה זו תאפשר לייחודיות של כל אדריכל להפתח ולבוא לידי ביטוי.
ישנה חשיבות רבה ליצירת הזיקה בין הביטוי החזותי של החומר שמתאר את עבודת העיצוב שלנו, לבין התוכן הרעיוני, ולמתן קו אישי שבא לידי ביטוי בתוצר העיצובי. אלמנטים אלה בעבודתו של הארכיטקט, אינם 'אופנות גרפיות', כפי שלעיתים נוטים להפחית מערכם של אלה, אלא ביטוי ליכולת תקשור מקצועית, המביאה להעמקת התיכנון והעיצוב האדריכלי. בלונדון במיוחד, במשך עשרות שנים, התפתחה מסורת תרבות התיקשורת האדריכלית, על ידי פיתוח המסמכים שבאמצעותם חושבים ארכיטקטורה, חיים ארכיטקטורה, נושמים ארכיטקטורה, ובונים ארכיטקטורה.
לאדריכלים רבים היכולת לחשוב באופן לטרלי, לקשר בין תחומים שונים, עולמות שלמראית עין אינם מתחברים, קצוות עשיה מרוחקים, ולהבין לעומקן תופעות או אירועים שונים. לאלה דרושה השכלה רחבה, תרבות, הבנת הפרטים והחברה בה אנו חיים, אינטואיציה, כשרון – ואז נכנס לפעולה הפן החשוב ביותר של הארכיטקט – יכולתו להגיב בעיצוב ובמופע האדריכלי באופן שמסכם את הוויתו התרבותית ומקפל בתוכה את פעילותו האדריכלית המורכבת – פה עלינו להיות המומחים, בהא הידיעה.
'פיסת עיר למאכל'- התבוננות, תהליך ותוצר מוגמר.
במסגרת לימודיו בלונדון, היה ערן 'אורח לרגע שרואה כל פגע'. ראשית איבחן תופעה, שגם מתבונן נבון שאינו אדריכל מסוגל לאבחנה: תרבות ה'סנדויץ' הלונדונית- פעולה יומיומית, רוטינה חפוזה, המלווה לעיתים בחיפוש אחר ספסל פנוי (שהרי הפארקים הירוקים לא מצויים שם). הפרוייקט תוכנן ועוצב עבור כיכר בטון, שדופה, משעממת וחסרת חיים, ב'סיטי' של לונדון (המרכז הבנקאי שלה). כל אלה הוחלפו בכיכר ססגונית ומרעננת וברגע קל של מנוחה; כאשר רצועות דשא פרוסות למרגלותיך, עם הסנדוויץ' ביד אחת, המשקה בשנייה וסנדוויצ'ים נוספים מעל ראשך, תהלך ותשב כמו 'איש תחת גפנו', 'תרים את היד, תקטוף, תשלם, תאכל להנאתך, ותזכה בשעה קלה של שלווה . באמצעות כל אלה ערן הזרים חיים חדשים לככר, שינה ושיפר את מופעה והתווה ביטוי חדש לשירות תרבות הפסקת הצהרים הקצרה.
ההתבוננות והרעיון היו רק ההתחלה, אך מאותו רגע, האדריכל שבערן נכנס לפעולה, הרעיונות החלו לזרום דרך היד אל ספר הסקיצות, ומזה אל המחשב, לתוספות של ביטוי חזותי וטכני לתרבות המקומית. בד בבד שופר ושוכלל אופן הפעולה; החל מאופן הטענת הסנדוויצ'ים, תצוגתם, דרך 'תלישתם' ואופן התשלום עבורם. נבנו מודלים פיסיים, הללו צולמו, שולבו בהדמייה אלקטרונית וצורפו לשרטוט קוי, ועוד כיו"ב, הלוך ושוב, אינספור פעמים עד לתוצר המוגמר. במקביל, נערך פירוט השתלשלות החשיבה שהובילה לפתרונות פרגמטיים כמו גם לביטויים חזותיים, ותועדה בקפידה ובאלגנטיות, לצרכי מעקב, ביקורת ושכלול נוסף, בתיק העבודות שמרכז את האוסף המרשים של מכלול המעשה האדריכלי.
כל מה שערן עסק בו בשנה זו היה נתון לבחירתו האישית (בחירה טבעית שלו מתוך קשת רחבה של נושאים פופולריים וחברתיים) כר להתנסותו האובייקטיבית ולהתבטאותו הסובייקטיבית. בין התכנים בהם עסק: החברה הצרכנית, החיים בעולם משווק, הטיפול במקומיות כמו גם בשגרה היומיומית. אליהם הצטרפו נושאים אחרים כמו: מלאכותיות, שקיפויות, צבעוניות ותנועה. בתהליך העבודה נוצרו שילובים חדשים של מיכון אלקטרוני ורובוטיקה עם פיסת חיים ידידותית, של אדריכלות אינטראקטיבית אשר מעודדת התנהגות ספונטנית (ולא רק ביטוי פסיבי לתנוחה דינמית), עם עושר וגודש חזותי והפיכתה של הרוטינה משעמום לחוויה. כל אילו יחדיו הם כמו קריאת תיגר כנגד המודרניזם באדריכלות– כנגד אופיו המסודר, הנקי ,הפסיבי, המופשט, החמור וההמושמע.. למרות שהמודרניזם פעל מתוך אמונה בשליחות חברתית, עיצובו היה אלגנטי לעיתים חמור סבר, אליטיסטי, ונוקשה. אני רואה בעבודתו של ערן ביטוי מרתק לחזון חזותי, לחיים העכשוויים בכיכר הלונדונית. חזון שמשלב תרבות כללית עם תרבות חזותית. אין בעבודתו רק עיסוק צורני וטפל או מימוש פשטני לרעיון חברתי, כי אם אמירה, שהיא תולדה של תכנים חברתיים- תרבותיים, שקיבלו ביטוי חזותי מפותח.
