מדינת ישראל הוציאה לאחרונה צווי הריסה לכ–40 המבנים של הכפר הבדואי חאן אל אחמר, הסמוך למעלה אדומים. בכפר, הנמצא בשטח C, מתגוררים בני שבט הג'אהלין. קהילת חאן אל אחמר היא אחת מכמאה קהילות של בדואים ורועי צאן, החיות בגדה המערבית בתנאים קשים, ללא חיבור לתשתיות של מים, חשמל וביוב. זה שנים שהן נאבקות על זכותן לתנאים ראויים, תחת איום יומיומי בהריסות מבנים, החרמות עדרים ורכוש, וגירוש.

בני שבט הג'האלין, שמוצאו בנגב, נהפכו לפליטים זמן קצר לאחרת מלחמת 48', כאשר אולצו לעזוב את אדמתם ונדחקו על ידי ישראל אל מעבר לגבול, לשטחי הגדה המערבית. במשך שנים הם נדדו בין מספר מקומות, עד שהתיישבו באזור הספר המזרחי של ירושלים.

כעשור לאחר כיבוש הגדה המערבית, כאשר ישראל החלה לבסס את אחיזתה באזור, החלו חיי הבדואים שם להשתנות. המרחב, שהיה פתוח וחופשי בעבורם, הלך והצטמצם. מאמצע שנות ה–90 פתחה ישראל במהלך רחב היקף שנועד לפנות את הבדואים ממרחב המחיה שלהם בשטח C, וליישבם מחדש בסמוך לכפרים פלסטיניים קיימים, הנמצאים בשטחי A ו–B. בשלהי שנות ה–90 ישראל הקימה את היישוב החדש אל ג'בל (כפר הג'האלין) בפאתי העיירה אל עיזריה שבמזרח ירושלים, על אדמות תושבים מאבו דיס. בשנים האחרונות מבקש המינהל האזרחי לקדם פתרון דומה במרכז הגדה המערבית, ולהקים עיירה בעבור אלפי משפחות בדואיות בצמוד לכפר נועיימה, שנמצא בשטח A מצפון ליריחו.

הדיון הציבורי והמשפטי במצבן של הקהילות הבדואיות בגדה מתמקד בסוגיית המעמד המשפטי של המבנים הרעועים שבהם הן מתגוררות — הנמצאים תדיר תחת איום בהריסה — ונמנע מהתייחסות לצורכי הפרנסה ולאורח החיים הייחודי שלהן. פתרונות התכנון המוצעים לקהילות הללו נועדו להפוך אותן מקהילות של רועים, בעלות גישה למשאבי טבע ויכולת לנוע בחופשיות במרחב, לאוכלוסייה סמי אורבנית, שתידחק אל השוליים הבנויים של היישובים הפלסטיניים.

ברוח זו, התוכניות המפורטות שהוכנו בעבור העיירה נועיימה מתאפיינות במתן פתרונות מגורים בלבד, תוך התעלמות מוחלטת מהצורך של התושבים בשטחי מרעה, במרחבים משפחתיים ובאפשרויות תנועה ביניהם. נראה כי יוזמי התוכניות מניחים, שהתושבים פשוט ייאלצו לנטוש את אורח חייהם המסורתי, ומתעלמות מההשלכות של השינוי הזה על יכולתם להתקיים ולהתפרנס. כך, במסווה של קדמה — הנתפשת כמעבר ליישובי קבע — גוזרים מתכנני המינהל האזרחי על תושביה הבדואים של הגדה המערבית עתיד של אבטלה ועוני.

כיום, ההשלכות הקשות של התכנון המרחבי של יישובי הקבע לבדואים בשטח C כבר גלויות לעין. המעבר הכפוי של בני שבט הג'האלין לכפר אל ג'בל בשנים 1997–2007 נחקר לאחרונה על ידי עמותת "במקום — מתכננים למען זכויות תכנון". המחקר, שיוצג בכנס מיוחד שתקיים עמותת "במקום" השבוע בירושלים, מלמד כי שליטתה של ישראל על הגישה למשאבי הטבע, והמדיניות השואפת לפנות ולרכז את קהילות הרועים בשטחים מצומצמים, הגבילה — באמצעות צווים ואיסורים — את גישת התושבים לשטחי המרעה שאליהם נהגו ללכת. רועים רבים נאלצו להקטין את עדריהם, ובחלק מהמקרים אף לוותר עליהם כליל ולנטוש בלית ברירה את אורח חייהם.

במקביל, המדינה אינה מסייעת לבדואים המאבדים בגללה את מקורות פרנסתם לפתח מקורות פרנסה חלופיים. בהעדר הכשרה והשכלה הם נאלצים להתחרות על עבודות דחק בשולי הערים הפלסטיניות. התוצאה היא שרבים מבני הקהילות אשר איבדו את פרנסתם החקלאית מגידול הצאן, מתקשים למצוא עבודה קבועה, ועבודות יומיות אינן מאפשרות ביטחון כלכלי.

ההעברה בכפייה לאל ג'בל פגעה פגיעה נוספת וייחודית בנשים הבדואיות. עם אובדן ענף העדרים, המומחיות של הנשים בניהול מערך הייצור הרועי כחקלאי התייתרה, והתפקיד הכלכלי של האשה בתוך המשפחה חדל להיות יצרני בעיקרו, ונהפך, בן לילה, לצרכני. ללא תרומה כלכלית, נשים נהפכו לתלויות בגברים לפרנסתן. כמו כן, השינוי בסביבה הפיסית והיעלמות המרחבים הפתוחים, שבהם נשים יכלו לנוע בחופשיות, יצר מצב שבו הן איבדו, ביחד עם אפשרויות התעסוקה, גם את חופש התנועה והן נאלצות להסתגר בבתיהן.

המהלכים התכנוניים הספורים שנעשו בעבור הבדואים בגדה המערבית הרסו את אורח חייהם, ולא השכילו לענות על צורכי הקיום הבסיסיים שלהם ובוודאי שלא על הצרכים התרבותיים והחברתיים. לשם כך נדרשות הרשויות לאמץ עקרונות תכנון המאפשרים גידול צאן ושמירה על אורחות חיים במרחב של הקהילה — בינה לבין עצמה ובינה לבין גורמים חברתיים חיצוניים.

על מנת לאפשר לקהילת חאן אל אחמר, ולקהילות בדואיות רבות נוספות, להמשיך ולהתקיים בכבוד, יש להכיר בדחיפות באופי ההתיישבות הבדואי כבאורח חיים ייחודי, לפרוץ את הפרדיגמות התכנוניות הקיימות, ולתכנן שינויים בחיי הקהילות ביחד אתן ובעבורן — באופן ראוי, הולם ומכבד.