מאז ומעולם תוכננה האדריכלות בשביל מוקדי הכוח בחברה. האדריכליות והאדריכלים – שתלויים ברשויות התכנון הממשלתיות והעירוניות ובלקוחותיהם (בדרך כלל יזמים מן המגזר הפרטי שמובילים כארבעה עשורים את הבנייה במשק הניאו-ליברלי) – נתונים בסבך אינטרסים כשהם מנסים לקבל עבודה אדריכלית, לתכנן פרויקט בצורה מיטבית ולאשר את התכנון אצל רשויות התכנון. לכן, אף שתכנון אדריכלי מעורר לעיתים התנגדויות בקרב הציבור על רקע של פגיעה בערכי האדריכלות והסביבה או דחיקת תושבים ותיקים על ידי בנייה חדשה, ואף שאדריכליות ואדריכלים מצטרפים לעיתים להתנגדויות לתכנון של תושבים ושל ארגוני חברה אזרחית, המחאה אינה עמדה מקצועית טבעית בדרך כלל בתחום האדריכלות.
במאמר זה אציג ארבעה מקרי התנגדות נדירים של אדריכליות ואדריכלים בישראל שחרגו מהליך הגשת ההתנגדויות במסגרת חוק התכנון והבנייה ושמתחו ביקורת פוליטית נגד מדיניות הממשלה ונגד תפיסות העולם המרחביות של הממסד התכנוני.
את המקרים שאני מתארת במאמר זה בחרתי על פי שני קריטריונים: 1. ההתנגדויות של האדריכלים ענו על ההגדרה של המילה מחאה כפי שהיא מופיעה במילון אבן שושן – "ערעור והתנגדות, הבעה של התנגדות נמרצת לדבר-מה" – כלומר, הן היו נמרצות או שעוררו התנגדות עזה של הממסד, ופעולתן הייתה בבחינת חריגה מאופי הפעילות השוטפת של ארגוני החברה האזרחית בתחומי התכנון. 2. ההתנגדויות של האדריכליות והאדריכלים ניסו לתקן עוולות בתחומי התכנון והאדריכלות מתוך תפיסה חברתית של צדק בתכנון, מתוך התחשבות באינטרס הציבורי הרחב או מתוך ביקורת על השלטון. ההתנגדויות לבשו מגוון צורות: הוצאה לאור של קטלוג תערוכה שנגנזה (תערוכת כיבוש אזרחי מ-2002); תכנון והקמה של בית ספר למען קהילות חאן אל-אחמר (בית ספר עשוי צמיגים שנבנה ב-2009 ונהיה לסמל פוליטי); כתיבה ופרסום של מסמך סלמה 60, שהציג סדר יום מרחבי חדש (יסקי ואחרים, 2017); ומחאת האדריכליות והאדריכלים נגד ההפיכה המשטרית, שהתארגנה באמצעות קבוצות וואטסאפ (״מתכננים למען הדמוקרטיה״, 2024-2023). ההתנגדויות הללו ותגובות הנגד התקיפות אליהן עוררו דיון בעולם האדריכלות, חוללו שינוי מסוים במרחב, יצרו תנועה של אדריכליות ואדריכלים ונהיו לציוני דרך בתולדות המחאה המרחבית באדריכלות של העשורים האחרונים בישראל. במאמר זה אבחן אם מחאות אלו הן בבחינת שוליים פוליטיים או זרם מרכזי בתחום האדריכלות.
